הוא רק בן 29 והחל את דרכו בסצנה האלקטרונית רק לפני שש שנים, אבל בזמן הקצר הזה עמירם קדוש (המוכר כ-Kadosh) הפך לאחד השמות החמים בסצנה המקומית, ולאחד השמות הישראלים המבוקשים ביותר בחו"ל. בשבוע שעבר סימן קדוש וי על הישג מרשים נוסף, כשהוביל כהדליינר המרכזי את הליין של יום חמישי במועדון הבלוק כולל הופעת סולו על הפוסטר המפורסם של המועדון האייקוני.
קדוש גדל בכפר סבא ובגיל 13 לאחר מותה של אימו, עבור ללמוד בפנימייה בקרית טבעון. "על פסנתר ניגנתי כבר מגיל נורא צעיר, ממש הכריחו אותי בבית", הוא מספר. "בבית, אם לא היית מנגן על כלי נגינה – לא היית מקבל את המותרות של לשחק כדורגל וכאלה. לאחר מות אימי עברתי לפנימייה ושם קיבלתי מלגה ללמוד במכללת מיוזיק. במילים אחרות, התחלתי ללמוד והגעתי לתיקלוט לאחר מות אימי".
איך המעבר לפנימייה השפיע עלייך?
"אני זוכר שזה עשה לי מאוד טוב. הפנימייה הייתה פנימייה חקלאית והיה שם כל מיני דברים מגניבים כמו רכיבה על סוסים ודברים כאלה שעשו לי מאוד טוב, ריגשו אותי ואולי אפילו ריפו את הפצעים האלו".
אתה מרגיש שמה שעברת משפיע על המוזיקה שלך היום?
"אני לא חושב שזה משפיע".
את הרומן עם עמדת הדיג'יי התחיל קדוש דווקא בהיפ הופ. "הייתי מנגן באירועי היפ הופ במקומות שכוחי אל ברחוב המסגר, כאלה שאני כבר לא ממש זוכר את השם שלהם. נקודת הציון מבחינתי הייתה מועדון 'החתול והכלב' שהיה מאוד מזוהה עם מוזיקה אלקטרונית אבל עשה ליין שבועי של היפ הופ ואיפשר לי לנגן".
"במסיבה שם שמעתי את דאסטי קיד והתלהבתי מהמוזיקה שלו. בעקבות הסט שלו, התחלתי לנגן האוס בבית ואז החלטתי שאני רוצה לשלב את זה בסטים שלי. התחלתי לנגן קצת היפ הופ וקצת האוס ומשלב. לאט לאט הבנתי שאי אפשר לקפוץ מהיפ הופ להאוס כי זה נורא מבלבל מפיקים, הייתי צריך לקבל החלטה ובחרתי בהאוס".
בסוף 2018, החל קדוש לפרוץ בעולם כשבינואר 2019 שחרר טראק בשם Frau Blau בלייבל INNERVISIONS של דיקסון ו-AME האגדיים. משם, המשיך קדוש לשחרר טראקים בלייבלים מובילים כמו וואטרגייט (ששייך למועדון מפורסם בברלין באותו השם) ובבדרוק של ג'ון דיגוויד.
בנוסף, הצליח להפוך לשם חם מאוד במועדונים באירופה ובגרמניה בפרט. הוא ניגן גם במדינות שבהן הסצנה פחות מוכרת לישראלים כמו פנמה, מרוקו ומקסיקו. "לא הרגשתי שהישראליות מפריעה לי להתקדם", הוא מסביר. "ההפך, היום בכל מסיבה בעולם טורחים לציין שאני מתל אביב וישראל. זה כן פקטור חיובי".
נחזור רגע לאותו ערב בבלוק. הסט הנהדר שנתן קדוש הראה בדיוק למה הפך לכל כך פופולרי בארץ וגם מחוצה לה - ולמה הוא צפוי להפוך בשנים הקרובות לאחד הישראלים הבולטים בסצנה העולמית. הסט שלו התאפיין במוזיקת האוס וורסטילית מאוד, אבל עם חתימה וסגנון ייחודי שקשה לפספס; סאונד שמצליח להיות מאוד מזוהה עם תל אביב, אבל איכשהו להישמע גם מאוד אירופי.
היום (שישי) משחרר קדוש את Unanimously (פה אחד בעברית), אלבום חדש שהחתים בלייבל הגרמני המצליח של אוליבר קולצקי - Stil Vor Talent. האלבום כולו מורכב משיתופי פעולה של קדוש עם אמנים בולטים ביניהם פלויד לוין, מארק פיניול ודיוויד מאייר. "עבדתי על האלבום בזמן הקורונה וחשבתי שזה ייקח כמה חודשים, אבל אני עובד על האלבום הזה יותר משנתיים. רק את ההפקה לקח לי לסיים יותר משנה".
כמו הסטים שלו, גם האלבום החדש של קדוש מאופיין באקליטיות של תת ז'אנרים של האוס. "אני לא חושב שאני אקלקטי בצורה חריגה, אולי קצת בנוף הישראלי", הוא אומר. "זה משהו שלא ארצה לשנות. זה מי שאני - אני אוהב לנגן ולהפיק דברים שונים ומשונים. סאונד זה משהו משתנה בהתאם לעונה, לסיטואציה ולמצב רגשי".
למרות שהוא מרוויח מזה, קדוש לא מסתיר שהוא מתגעגע לתל אביב של לפני כמה שנים שהייתה קצת פחות טכנואידית והאוסית, ויותר אלטרנטיבית. "מקומות כמו הפסאז' היו בוייב אלטרנטיבי שציין את המהות של העיר באותה תקופה", הוא מסביר. "היית יכול לבוא למועדון ולקבל בערב אחד דיסקו, האוס ופופ ואנשים היו אוהבים את זה. אני כמובן מרוויח מזה שהטכנו גלש להמונים, אבל הייתי רוצה לראות משהו קצת יותר אלטרנטיבי במהות שלנו כעיר ולראות דברים אחרים, לא בשבילי אלא בשביל הצבע של העיר".
מה לדעתך היתרונות והחסרונות של הסצנה בארץ לעומת גרמניה למשל?
"חסרה לנו קצת סבלנות. בישראל הישראלי רוצה הכל כאן ועכשיו. הקהל האירופי יותר סבלני, הוא ייתן לדיג'יי חצי שעה-שעה למצוא את עצמו ופה אם לא תיתן לקהל על ההתחלה מה שהוא רוצה – תראה כבר פרצופים או תנועה עם היד של 'יאללה תרים אותנו'. בפן החיובי, הקהל הישראלי הוא אחד התומכים, המפרגנים והמרימים בעולם. בגדול לא חושב שחסר לנו משהו, יש לנו את הצבע שלנו כעם ושומעים את זה גם מבליינים או דיג'ייז שמגיעים ומתלהבים מהאנרגיה כאן".
בישראל ופעם במספר חודשים, קדוש מריץ הפקה משלו בשם To:gather. "זו מסיבה שאנחנו מריצים כל כמה חודשים", הוא מסביר. "בחוויה האישית שלי, אני מאוד מתגעגע לתל אביב של הקלאבים – מה שהיה בבוטלג, אלפאבית וכאלה. אלה היו קלאבים עם אווירה חשוכה, דיג'יי שמנגן דיפ האוס – וזהו. לא צריך יחצ"ן שמקדם או איזה דיג'יי מחו"ל. יש דיג'יי ישראלי שמנגן פצצה, אווירה טובה ואורות אדומים וזה מספיק. זה מה שאני גדלתי עליו – אווירה של ביחד. זה מה שאני רוצה להעביר בערב הזה - משהו אינטימי וכיפי".
ומה השלב הבא בקריירה? "יש לי חלומות גדולים שגדלים מיום ליום. אני לא מסתכל על במות, פסטיבלים או טייטלים שאני שואף אליהם. להגיד ברגהיין או סירקולוקו זה נחמד, אבל יותר הייתי רוצה לראות את עצמי עושים ערבים שמבוססים עלי כהדליינר בודד. אני מאוד רוצה לפרוץ בשוק האמריקאי ואנחנו הולכים לעבוד על זה בשנה הבאה. גם איביזה זה משהו שאני רוצה לעשות".
אתה רואה את עצמך נשאר בישראל?
"אני מניח שבשנה הבאה אני אצטרך לעבור לאירופה. גם בגלל כמות ההופעות וגם כי אני מרגיש שהרגשתי שהגעתי לטיפה מיצוי. ישראל היא מקום מדהים לחיות בו, אבל אולי אני צריך לראות איך כאמן זה מרגיש לי לחיות במקום אחר".
איך מתמודדים עם כמות כזו של טיסות והופעות?
"אני ממש מתעקש שאם אפשר – יהיה לי זמן לישון בין טיסות. הכסף הוא פחות חשוב אלא הפן הבריאותי שיהיה לי מספיק זמן לישון ולשמור על הבריאות שלי. בכלל, הפן הבריאותי הוא משהו שאני שם אליו לב – אני מבקש נגיד בלי אוכל מטוגן, בלי בשר ובלי עוף. אלא לשמור על עצמי".
איפה בכל זה מכניסים חיים אישיים?
"הייתי לי זוגיות שהסתיימה לפני כמה חודשים, ואני מצפה לזוגיות הבאה".