1. אביב גפן תמיד היה מזוהה עם היעדר סאבטקסט בכתיבת השירים שלו. זה גם עבד לו המון שנים, כשהיה צעיר ומרדן שעוסק במשברים האישיים שלו ובמצב החברתי-פוליטי במדינה. עכשיו, כשהוא עוד רגע חוגג יום הולדת חמישים, המשברים כנראה כבר לא משפיעים כמו פעם וקשה לחשוב על משהו שיזעזע את האדמה שמתחת לרגליו (כולל הגירושים הטריים משני פרידן), אז הוא עבר לכתוב על נושאים קשים של אחרים.

    את "מקיאה את היופי" הוא כתב לדבריו אחרי יותר מדי ביקורים בבתי חולים ושיחות עם נערות ונערים שמתמודדים עם הפרעות אכילה. כיאה לאדם שיציין חמישים אביבים השנה, הוא מרגיש שזה חלק מסימני הזמן של העולם הדיגיטלי. לא יודע, לדעתי היו בעיות אכילה גם בסבנטיז, באייטיז ובניינטיז.


    אבל הבעיה האמיתית של השיר החדש היא שגפן כנראה בטוח שהכתיבה שלו עדיין נתפסת כחסרת פילטרים או אמיצה, כשבפועל היא פשוט לא מתוחכמת ודי משעממת. "תמיד יש בתיק ריטלין שמדכא רעב", "וכשלא רואים היא מקיאה את היופי שלה" ו"היה יום גשום כשההורים הקריאו קדיש", הן שורות שנשמעות כמו משהו שבינה מלאכותית הייתה פולטת אם היו מבקשים ממנה "תעשי לי שיר של אביב גפן על הפרעות אכילה", אבל לרגש האנושי (עדיין) אין תחליף. 

    כששמעתי את "אמש" בפעם הראשונה בתור נער - בערך עשור אחרי שיצא במקור - לא הפסקתי לנסות להבין על מה הוא מדבר ולחפש את המשמעות מאחורי כל שורה. "מה זה לב רגיש מול ביטחון של מדינה" עושה לי קווצ' עד היום, וזה לא קשור לעמדות פוליטיות אלא פשוט לכתיבה טובה שמעבירה את המסר.

     
    גם הניסיון לשלב מסר קשה עם מוזיקה פופית כיפית לא כל כך הלך לו הפעם. "מקיאה את היופי" נשמע כמו שיר של קולדפליי - שאהובה מאוד על הישראלים, חשוב לציין - ואולי גפן חשב שזה מה שמצופה ממנו. כשהוא עשה את זה ב"עונות", שיר עצוב מאוד שמתחפש לשיר שמח עם חמת חלילים, זה דווקא עבד מעולה. אין דבר מסקרן יותר ממפיקים שמגיעים מאיזורי הרוק, ההיפ הופ או כל ז'אנר נישתי אחר ומפיקים פופ, אבל ה-DNA המקורי חייב להישאר.

    על המעבר של אביב גפן המורד שיוצא נגד כל מה שמריח כמו ממסד, אל אביב גפן שמדבר על אחדות בעם ונמנה בין אותם אנשי ציבור ש"בעד מה שטוב ונגד מה שרע", נכתבו כבר מספיק מילים. עם זה אין לי שום בעיה - אנשים מתבגרים, מגדלים ילדים ובאופן טבעי מתיישבים. הבעיה היא שהמנוע היצירתי אצל אנשים כאלה משתנה גם הוא, והם עוברים מהבעה אישית לריצוי ציבורי, או יותר נכון זה מה שהם חושבים שהם עושים. במקרה הזה (לצערי הרב) קיבלתי רק קרינג'.
  2. נורוז, מלך החפלות של ישראל. יש שירים כל כך טובים וכיפיים שברור שהסיבה היחידה שהם נעשו היא מתוך כיף טהור באולפן. "פלפלית" של נורוז שהופק על ידי בוי אצ'י ויובל מעיין הוא אחד מהם. קצת כמו במקרה של "מגבת באוויר", להיט השטח הראשון של נורוז, גם ב"פלפלית" השיר עוסק בעצם הרצון לבלות מאשר בבילוי עצמו: "פתאום מצלצל אליי חבר, עניתי 'הלו? -חפלות. איפה? -יפו. יאללה". פלוס, הפקה שמזכירה מאוד את אווירת ג'סטין טימברלייק מתחילת המילניום.

    למרות התפיסה ה(מאוד)מיושנת שהיפ הופ או ראפ מורכבים מחבורה של בנים עם כובע שאומרים "יו-יו" וחורזים מילים, אנחנו כבר כל כך לא שם, ובמיוחד לא נורוז. הפזמון "מה פלפלית שכמוך/ עושה בכזה מקום?/ אהלן נעים מאוד/ בואי נתחתן היום" - מתפקד בצורה מושלמת כפזמון קליט, ודווקא העובדה שהוא לא ממש מתחרז מעידה עד כמה נורוז אוהב לקחת בשיא הרצינות את חוסר הרצינות. מה שנקרא קלאס באפס מאמץ.

    אם להודות באמת, נורוז כבר התחיל להדאיג אותי. לפני שהוציא את "משוגעת" (ועכשיו "פלפלית" המעולה), היה רצף של בחירות לא ממש ברורות שככל הנראה נבעו מהרצון להגיע למיינסטרים. מקובל לחלוטין, אבל עדיף להישאר נאמן לעצמך ולמוזיקה שלך מאשר לעשות את זה בשיתופי פעולה בלתי זכירים. נורוז הגיע לאן שהגיע בזכות הסגנון הייחודי שלו, ואני לא מצליח לחשוב על סיבה הגיונית שהוא יתארח בשיר של הראל סקעת, ולא ההפך. אמנים כמוהו הם העתיד של המוזיקה הישראלית, והאמנים הבוגרים יותר צריכים לרדוף אחריהם שיתנו להם לשיר בפזמון.

  3. לרקוד בתחתונים. מספיק שיצא לכם להיות פעם אחת בהופעה של יסמין מועלם כדי שתכירו את יעל זלינגר, הקלידנית וזמרת הליווי שלה. השבוע היא עשתה את הצעד הראשון שלה אל קריירת סולו עם הסינגל "לנצח". Bedroom-אלטרנטיב-פופ, או כמו שהיא כבר הגדירה את זה יפה מאוד באינסטגרם שלה: "השיר הזה נועד לריקודים (בעיקר בתחתונים)". משהו בשיר הזה קצת מזכיר את אפרת גוש, רק פחות אפל, וסיכוי גדול שזה כל מה שהיינו צריכים בתקופה הזו.