נתחיל מהסוף, כרונולוגית: באלבום החדש של נונו היא מצליחה לסגור מעגל עם אחד השירים הכי יפים בתרבות הישראלית, "סוד". היא גייסה גם את רוני דואני שהוציאה את הגרסה שלה ב-2004, וגם את המבצע המקורי משנות השמונים, אדם, לטובת גרסה מרגשת, שמשלבת את שלושת הקולות (של הדור?) בצורה סימביוזית ושלמה. גם אחרי השמיעה השנייה (והרביעית או השמינית) עדיין יש תחושה של "פיי אוף" כמו בסיום של סדרה עם מיליון עונות שנקשרנו אליה, וסוף סוף יש לה סוף ראוי. אם להתקטנן, הייתי שמח לשמוע יותר את ה"אדמיות" בשירה של כוכב האייטיז, אבל זו תהיה חוצפה להתלונן.

עכשיו, אחרי שהוצאתי את זה, אפשר להמשיך הלאה. כשנונו הוציאה את "בנים" היה ברור שמדובר בעוף חריג בנוף המקומי וכהוכחה לזה, עד ש"ליבינג דה דרים" התפוצץ בטיקטוק והכריח את הרדיו הישראלי לנגן אותו, היא נחשבה כסטייה של קהל המאזינים התל אביבי. עכשיו אני מרגיש שיש כאן עניין אישי לסגור עם נונו, כלומר נעמי.

כש"ליבינג דה דרים" יצא, טענתי שאין פה באמת עניין מוזיקלי, וכל מה שנעמי והחבורה שלה עושים הוא לשם הדאחקה. מאז יצאו "גוליית 2", "קיוט בוי", "שוז" והשבוע גם האלבום סטטוס. אני לא מתבייש להודות שטעיתי. דווקא "גוליית" - שיצא אחרי "ליבינג" אבל לפני שהתפוצץ בטיקטוק והפך ללהיט - הוא שיר עם מהלכים מוזיקלים מדהימים וחבל שהוא עבר מתחת לרדאר. האמת, השם שמרפרר בצורה מאוד ברורה ללהיט השטותי של כוורת הוא בעיקר מה שגרם לי להבין שטעיתי. אני עדיין לא מתחבר במאה אחוז לכל הדאחקות בשירים, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר באלבום פשוט מעולה.

התפאורה שנונו מרכיבה לרגשות שלה עושה צמרמורת בזמן ההאזנה, לא פעם ולא פעמיים. הפאתוס של התזמורת ושורות כמו "אז היה לי טוב ו/או סבבה. יאללה לב שבור, שנצים באמבט", תואמות את רמת הדרמה הפנימית שנדמית לנו ראויה כשמישהו שובר לנו הלב. גם השורה "אש, מדורה. ככה זה מרגיש לשרוף ת'לב לבחורה", שהיא צורחת בשיר "סתם עוד איזה דוד", עובדת בדיוק ככה.

"קיצקיצ" הוא השיר הכי טוב באלבום, והוא עוזר להמחיש בצורה הכי טובה את הפוטנציאל של נונו: ברמת כישרון, כנראה שיש לה עוד הרבה מאוד לתת - ההפקה שמשלבת סאונד של משחקי מחשב (טרנד חזק מאוד בהייפר-פופ) משלימה את הרעיון של השיר באופן מעולה ועגול. ככה, ילדים, תופרים שיר. בתקופה שבה רוב השירים בפופ הישראלי מורכבים משורה אחת (קליטה מאוד) שרון ביטון כתב וביט שג'ורדי הפיק, מוזיקה שכוללת הוק, בית, פזמון וסי פארט, הופכת למשהו שראוי לציין לטובה.

 

מעבר לאיחוד עם רוני ואדם, ומעבר לכך שהיצור המוזיקלי המוזר הזה הצליח לפרוץ למיינסטרים הישראלי, מה שהכי מרשים בסיפור של נונו הוא האלבום עצמו. היא הצליחה להעמיד פרויקט קוהרנטי שמספר סיפור, לא אוסף של שירים שהתאגדו יחד. מי שרוצה לדעת מי זו נונו - הישות באמצעותה נעמי אהרוני גל מבטאת את הרגשות המאוד אמיתיים שלה בצורה המאוד שטותית שלה - חייב להאזין לאלבום הזה. בקיצור, טוב מאוד שנונו לא לוקחת את עצמה ברצינות, וטוב מאוד שנעמי לוקחת את נונו ברצינות.

אחרי כל המחמאות, הסליחות והסולחות (במעמד צד אחד), נעמי עדיין צריכה להיזהר לא ליפול בשבי של הדמות. קצת כמו הסוגיה האיראנית, היא תמיד תצטרך לקום בכל בוקר ולשאול את עצמה את השאלה הקשה מכל: האם היום הוא היום שבו אני משמידה את הסיפור הזה? אין מה לעשות, לכל "דמות", מורכבת ככל שתהיה, יש תאריך תפוגה.