בכל מלחמה, בכל מחאה תורנית, נדמה כי השיר "הביתה" של ירדנה ארזי, שהלחין יאיר קלינגר, ומילותיו - תמיד שם. "השיר הזה נולד מכעס, מסוג של תסכול, מסוג של חשבון נפש", משתפת ארזי.
"הביתה" יצא לראשונה לפני 40 שנה בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. ארזי, שהופיעה בפני חיילים בהרי השוף בלבנון וניצלה בנס מפיגוע, סיפרה על החוויה המטלטלת לאהוד מנור, שהפך אותה לשיר מחאה שקרא לנסיגה מלבנון. במשך השנים, השיר הפך למזוהה עם מאבק להשבת חטופים ושבויים. אחרי 7 באוקטובר, הפך באופן טבעי להמנון החטופים בעזה.
השיר, שהתחיל כשיר מחאה, מלווה כעת את כאבן של משפחות החטופים והנעדרים. "עכשיו הוא שיר כאב, עכשיו הוא שיר כמיהה, עכשיו השיר הזה פצוע", טוענת ארזי. כשהיא נשאלת מה חשבה על הביצוע המפואר שעשו ל"הביתה", היא עונה בכנות, "אני מודה שברגע הראשון הלב שלי נצבט, כי זה הבייבי שלי. השיר הזה בעצם נולד ממני. השיר הזה נולד מחוויה שאני חוויתי באופן אישי - אז כאילו לקחו אותו ממני והפכו אותו לנחלת הכלל". היא ממשיכה, "אבל שחררתי מהר מאוד. זה ביצוע מרהיב, ביצוע עוצמתי. שחררתי, גם כדי שאני אמשיך לחיות עם זה".
למילה "הביתה", נלוות כעת קונוטציות רבות, ביניהן גם פוליטיות - ויש גם מי שקורא למשפחות למעט במחאות שלהן. "אני מגיעה לכיכר החטופים, אני רואה את המשפחות, אני בקשר עם המשפחות. איך אפשר להגיד דבר כזה בכלל? איך אפשר? מי היה מעמיד את עצמו במקומן? אז להגיד להם לשתוק, זה נראה לי פשוט הזיה וחוצפה", אומרת ארזי.
למרות כל שאירע ב-7 באוקטובר, אורה עוז, חברתה הטובה של ארזי מהצופים בחיפה גרה בקיבוץ בארי עם משפחתה ומבקשת לחזור הביתה - הביתה לקיבוץ. היא ובעלה, יגאל, הם מהבודדים שחזרו לגור שם לאחרונה בניסיון לשוב ליישב מחדש את הקיבוץ. ארזי הגיעה לבארי יחד עם בתה, אלונה, שעד עכשיו נמנעה מהחשיפה למצלמות יחד עם אמה, והשתיים התלוו לאורה ושמעו ממנה על הכמיהה לשוב הביתה, בימים טרופים אלה. "הבית שלי. מתחיל מהקו של הפריבילגים בעלי המזל, הבית הראשון בקו הזה זה הבית שלנו. אנחנו ישבנו בבית הזה וכל הדרמה התרחשה ליד", היא משחזרת.
בחזרה ל-7 באוקטובר
עוז הסתתרה באותה שבת ארורה בממ"ד יחד עם עוד ארבעה מבני משפחתה. "היה מחניק פה ברמות, היא מציינת בעוד שהיא עומדת בממ"ד שבביתה. "בשש בבוקר התחיל פה ירי מטורף, ואני רואה שיש חשש לחדירה. להסתגר בבתים, להסתגר בממ"דים. סגרנו את התריסים, איפה שיש תריסים, והלכנו לממ"ד. אני וגיורא ואילון, הבן שלי הצעיר, ואשתו מעיין, והנכדה שלי, זוהר, בת השבע. הדלקנו את הטלוויזיה ואז שמעתי את איילת חכים בוכה לדני קושמרו", מספרת עוז.
היא ממשיכה, "אני עם שני ילדים קטנים בממ"ד ועם בעלי. ואף אחד לא כאן כדי לעזור לנו. אין פה אף אחד, רק המחבלים פורצים לנו לבתים והורגים אותנו ושורפים לנו את הבתים, ואף אחד לא בא".
בשלב הזה קבוצת הוואטסאפ של החברים הוותיקים משבט הצופים "משוטטי בכרמל", הופכת למעין חמ"ל מלחמה. כשמתחילה מתקפת החמאס, ארזי דואגת במיוחד לחברים הטובים מבארי, אורה וגיורא. אורה כותבת לירדנה "הופקרנו". "גיורא ואילון לקחו את הסכינים הכי חדים, אלה שחותכים בהם אבטיח בימי שלום, כן?", מסבירה עוז. אלא שבהמשך נפל החשמל ועוז הפסיקה לענות להודעות כדי לשמור על בטריה בטלפונים.
"גיורא היה בשבי המצרי בזמן מלחמת יום כיפור.הוא היה בשבי 45 יום, הוא אמר: 'אין בעיות, אם הם רוצים לקחת שבויים אז אני כבר מנוסה. אני אהיה בכיתת בני ערובה", אומרת עוז. "באיזשהו שלב, כבר לקראת הצהריים, שמענו רעש בדו שלנו, למעלה. יש להם קומה שנייה. ופה התחיל הפחד הגדול, כי היינו בטוחים שהקרב זלג לבית שלנו והמחבלים מגיעים לפה. ואז פתאום הבן שלי שומע שמנסים לפרק לנו את החלון. לקחנו את זוהר, סובבנו לה את הפנים לקיר, שיחקנו שהיא לא תראה שום דבר, ואילון וגיורא נעמדו עם הסכינים בדלת.ופתאום הגיע כלב של עוקץ. ואתה רואה איך שכל המתח יצא לאילון מהגוף, הוא הבין שמי שמנסה להיכנס הם חיילים שלנו", היא משחזרת.
לדבריה של עוז, היא איבדה באנשים שהיו קרובים אליה. "נהרגו לנו לא מעט חברים. יש פה משפחות שנפגעו בצורה נוראית. יש משפחות כמונו שלא קרה להן כלום. אבל כשאני נכנסת לחדר אוכל, גם כשהוא מלא אנשים, כל הזמן קופצות לי התמונות של האנשים שאינם". ועדיין, היא משוכנעת שלחזור לבארי היה הדבר הנכון. "לגיורא ולי לא הייתה התלבטות אם לחזור. צריך לבנות את בארי, וחייבים כמה שיותר מהר לבוא הנה. אסור שבארי תהיה רוח רפאים".
שיר "לאחד החיילים"
כמו כולנו, גם החיים של ירדנה ארזי מתחלקים ללפני ואחרי 7 באוקטובר. רק שאצלה זה גם אישי. "הפעם הייתי פשוט בסוג של שוק. לקח לי המון זמן לאסוף את עצמי, ואז יצאתי להופיע בפני המפונים. אני זוכרת את ההופעה ליישוב יבול, ומה שקרה לי זה דבר שלא קרה לי מימיי. נחנקתי. ראיתי את האנשים. בקע ממני בכי", היא נזכרת. "אבל אני לא אחשוף את עצמי עם בכי. עשיתי את הטריק הידוע, נתתי לקהל לשיר. יש לי פאסון, לא הרשיתי לעצמי להביע. אבל הרגשתי שזה פשוט בקע מתוכי הדבר הזה".
סיבוב ההופעות של ארזי מאז תחילת המלחמה לא דומה לשום סיבוב שעשתה עד היום. כמו בכל מלחמות ישראל, גם הפעם היא מצאה את עצמה עושה כל מה שאפשר כדי לעודד ולנחם. בשלושת החודשים האחרונים, היא הגיעה לבתי חולים, הופיעה מול מפונים והייתה מהאומנים הראשונים שהתייצבו בכיכר החטופים. בתקופה שכולם בורחים מאחריות, היא מבינה שהיא לא יכולה לעמוד ולהתבונן מן הצד.
אחד המפגשים המרגשים שלה השבוע היה עם רב"ט נועם לוי, לוחם בנח"ל שנפצע אנושות בעזה. סיפור ההחלמה המדהים שלו, תועד גם בקליפ חדש שהכינו באסותא אשדוד עם השיר "לאחד החיילים". שיר שנכתב ב-2009, אבל רלוונטי עד היום.
אמנם במקור, השיר "לאחד החיילים" של ארזי הוא שיר המיועד לאהוב. אבל בביצועה הנוכחי של ובהקשר הנוכחי, הפך גם לשיר לאימא ולבן שלה. "יש לנו מסה של פצועים, מסה של הרוגים. אבל בתוך כל זה, כל אחד הוא יחיד ומיוחד. כל אחד הוא עולם ומלואו ומהמקום הזה שרתי את השיר", היא אומרת תוך שהיא מסתכלת על רב"ט לוי שיושב לצידה.
"היינו בצפון הרצועה, הותקלנו בעצם מאיזה בניין מולנו", משחזר רב"ט לוי. "לידנו היה טנק שהפגיז את הבית שממנו ירו עליו, והטנק הפגיז כמה פגזים תוך כדי תנועה. הוא צמצם טווח אליי, אלינו, ובאחד הפגזים, כשהכול נורא נורא נורא קרוב, כי בעזה, הכל צפוף שם, הרסיסים עפו עליי בחזרה ורסיסים חתכו אותי בעורק הראשי". הוא ממשיך, "זה מפחיד. זה פחד שהוא לא פחד של סרט אימה - זה פחד מוות". מיד לאחר מכן העלו את רב"ט לוי על המסוק, שם איבד את הכרתו, ובזכות הרופא, שאמר מיד לטייס שאין להם את הדקות הבודדות להגיע לשיבא, נחת בנחיתת חירום באסותא באשדוד - וניצל.
דור אחר דור
התופת שהתרחשה ב-7 באוקטובר השפיעה עמוקות גם על בתה של ארזי. לדבריה של ארזי, עצם כך שבתה מתראיינת לצדה - הוא דבר כלל לא מובן מאליו. "לא האמנתי שזה יקרה. היא ברחה מכל הדבר הזה של חשיפה כי היא נדרשה הרבה פעמים בגללי להיחשף והיא לא הסכימה. פתאום משהו השתחרר ואני מאוד שמחה על זה", היא מעידה.
בתה ממהרת להסביר: "זה בגלל הסיטואציה. הרגשתי שהייתה לי החובה לבוא לפה. מהסיבה שאנחנו חייבים להיות עדים לדבר הזה, צריך להסתכל לדבר הזה בעיניים. אני מ-7 באוקטובר עד היום טינפתי את המוח שלי: אין שום סרטון שלא ראיתי, חוויתי את הכול במקסימום, כי אני מרגישה שזו החובה הקטנה שלי לחוות את זה בעוצמה כמו שהדבר הזה נחווה על ידי אנשים שהיו פה".
אלונה, עורכת דין במקצועה, כבר מכירה את בארי בשל עבודתה. "יצא לי להיות פה גם כשעבדתי בארגון 'שורת הדין', שנלחם בטרור באמצעות בתי המשפט ופועל נגד צינורות העברת הכספים של ארגוני הטרור. אז היינו פה המון, והסברנו המון גם לאנשים שהבאנו לכאן, שתמכו בארגון, מה המשמעות של בארי, מה נמצא מהצד השני של בארי".
לדבריה של אלונה, כשהמלחמה פרצה, הייתה היסטריה רבה בקרב בני דורה. "אנחנו הסתכלנו עליכם, בתור הדור שלנו, אני וחברות שלי - ואימהות בהיסטריה לעזוב את הארץ. היינו פה באיזה שבוע-שבועיים ואמרתי, איך 'מה עושים?' 'איך עכשיו מתמודדים?', וראיתי באמת שהדור שלכם היה הרבה יותר אסוף סביב כל מה שקרה", אומרת אלונה, אך אמה ממהרת להדגיש , "אך דבר כזה עוד לא היה".