האמת שפסח לא היה גרוע כמו שחשבתי, אמנם לא היה כל כך מה לאכול וירדתי קילו (מה שלא הזיק לי), אך ללא ספק ניצלתי כל רגע כדי להנות מאווירת החג. את תחילת השבוע ביליתי בכינרת, לפי מנהג עתיק שהנהיגו חברי הטובים, לפיו בכל שנה יש לפקוד הכנרת בחול המועד פסח, ככתוב: "לכינרת לך, אחרת איתנו תסתבך", או בלשון העם "אין להבריז". ואני כמובן שומרת מצוות, ואם כתוב, אז הלכתי. ארזתי תיק והצטרפתי לחברים שכבר מהבוקר ישבו בחוף. כשאני אומרת ישבו בחוף, אתם מדמיינים שמן שיזוף, שמשיה, אולי גם איזה מנגל נחמד, תנאי שטח שכאלו. אני יכולה להגיד לכם שאם לא היה מולי שלט : "חוף צאלון" לא הייתי מרגישה שאני בים (מהמתעקשים- זה לא ים זה ימה!). מימין מטבח מפואר עם צ'יפסר חשמלי, מקלחת ניידת, אפילו מספרה מאולתרת שכללה את כל הציוד הנדרש לתסרוקות ערב.
החלק האומנותי של הערב היה מאוד שמח, עם הגברה שלא הייתה מביישת את אייל גולן בקיסריה, וקלידים, ודרבוקות ובקיצור היה חסר רק שירון אילן ינחה וישדר. כל זמר בטורו עלה לבמה (כיסא),שר כמה שירים, כשכל האחרים כמובן רוקדים בכל הכוח. בין האמנים האורחים: ליאב יעקובי, ליזי פחימה, מאי נשאווי, שני שמואל (משתתפי "אייל גולן קורא לך"), ועוד חברים מוכשרים נוספים. ועכשיו אני פונה לליאב בהאשמה - לא יכולת לסדר לנו במה? מזה החוסר אירגון הזה. להופיע על כיסא זה הכי זהבה בן ב"טיפת מזל". בפעם הבאה לוכד יתושים ובמה. מה כבר ביקשתי? סולידית!
_c.jpg "צליל קליפי כנרת (צילום: מתן בוטבול)")
דרך אגב, במהלך היומיים האלו, כל מי שסיפר בדיחה, או כל סיפור מצחיק כל שהוא, ישר שאל אם הבדיחה מספיק טובה כדי להכנס לטור. אז בין הסיפורים המצחיקים הוגרל הסיפור של ידידי מתן בוטבול שגם אחראי לתמונות. מתן ואני ניצלנו את השמש ונכנסו לים. ממולנו נסע אופנוע ים. מתן שהתעניין מאוד, שאל את האיש שנהג באופנוע מה המחיר של האופנוע אז הוא ענה: "50,000", מחיר שיחסית גבוה לכלי שכזה, מתן ענה לו: "מה אתה גנוב?", אז האיש שגילו מעט מבוגר, וכנראה פסח על הסלנג הזה, התחיל לצעוק: "האופנוע לא גנוב, זה אני קניתי אותו בכסף שלי והשקעתי בו כל שקל, אל תגיד לי שהוא גנוב, חוצפן!" אני לא יודעת אם הייתי יותר בשוק או יותר בהתקפת צחוק.
במימונה אני עולה את הקילו שהורדתי בחג, ומוסיפה לו חבר, עוד קילו
אם אתם שואלים 'מה מי מו'? אז אני עונה בעיקר 'נה'. כי תיכף המימונה, וזה היה משחק מילים זול. אז למימונה אני מחכה כל כך כדי להחזיר את הקילו שהורדתי בחג, ואולי אפילו להזמין לו חבר - עוד קילו. המימונה היא אירוע משמין, במיוחד אחרי שלא רואים שבועיים לחם, אז כל חתיכת בצק הופכת מבוקשת. מכיוון שאני רק חצי מרוקאית אז אצלי בבית המימונה היא חצי כוח, ועם השנים הפכה המימונה אצלי ל"יום הביקורים", כלומר ביום הזה אני פשוט מבקרת אצל חברים ומשפחה שחוגגים, וככה עוברת מבית לבית, עושה תחרות של מי המופלטה יותר טעימה, ובעיקר סופגת תרבות מרוקאית חמה ושמחה.
חוץ מהאוכל רווי הקלוריות, חלק בלתי נפרד מהמימונה זה כמובן המוזיקה המרוקאית, שאני מגדירה אותה "מוזיקת כפיים", פשוט שמים פליי והידיים מרצונן החופשי מוחאות כפיים, אני מאוד אוהבת בעיקר את להקת "שפתיים", שהכניסו כמעט לכל בית ישראלי את הלהיטים "אהלן וסהלן", "חביבי דיאלי" ועוד . מה שיפה לטעמי זה שבזכות גרסאות מחודשות שנעשו לשירים המרוקאים בשנים האחרונות, חלק מהשירים האלה נהיו ללא ספק "מיינסטרים". אמא שלי שהייתה באירוע משפחתי לא הבינה איך אחיין שלה בן ה- 5 יודע את "חביבי דיאלי" בעל פה, עד שהשמעתי לה את החידוש. אז במימונה הקרובה אני נוסעת להופעה של להקת "שפתיים", ובטוחה שלא תהיה לי שליטה על הכפיים.
אני משוררת
עכשיו הכל חוזר, המוזיקה הישנה, הלבוש הוינטייג'י. אנחנו אוהבים נוסטלגיה, את פעם, שתמיד נראה לנו יותר יפה, ויותר וורוד. אז כתבתי על זה שיר. בהומור כמובן:
"פעם הכל היה יותר וורוד הלבוש, השמחה, האהבה, פעם לא היה, ולא רצינו עוד חוץ משקט יופי ושלווה / פעם גבר היה שר מתחת לחלון סרנדה, היום בקושי מזמין ללימונדה / פעם בשירים היית יפה ומכושפה, היום את נשמה, חיים, ויפיופה / פעם הספיק כל דבר בלירה, היום חמישים שקל לא מספיקים לבירה / פעם רוקנ'רול עם שמלה צבעונית, היום מזרחית בווליום במכונית / פעם אסימון ו'ניפגש בשדרה?', היום 'חיים שלי, את ערה?' / פעם, 'ספר לי קצת עלייך, אל תהסס!', היום, 'אל תספר,ראיתי כבר בפייס!'. פעם, צחוק אמיתי מתגלגל היום 'חחחחחחחחח' למי ששואל / פעם גלויה עם מכתב או שיר, היום הכל מתויג על הקיר / ובטוח אם תשאלו את אלו מפעם איך היה, הם יגידו ש...פעם הכל היה יותר וורוד הלבוש, השמחה, האהבה פעם לא היה, ולא רצינו עוד חוץ משקט יופי ושלווה / פעם בן גוריון על כל פוסטר, היום טלויזיה שחור לבן עולה ביוקר / וכך הולך ומתיישן".
אז נכון שלפעמים כיף להיזכר בתקופה או במקום, אבל הכי חשוב לחיות את היום, ולהנות מכל רגע, כי גם אנחנו מתי שהוא נהיה נוסטליה. ויזכרו בנו, וירצו לחזור למה שאנחנו עכשיו. תחשבו על זה.