סטטיק - כוכב פופ או ראפר? זו שאלה שעולה פעם בחודש בערך בקבוצות הפייסבוק של חובבי היפ הופ (או בראש שלנו). התשובה היא כוכב פופ מסוג ראפר, אבל ניכר שהוא רוצה להתנתק מהחלק הראשון של הטייטל. לא סתם הוא הכריז שהאלבום החדש שלו, "להרים", הוא מסיבת הסיום מהפופ, בזמן שהוא כבר עמוק בעבודה על הפרויקט השלישי שלו. בין אם הוא לקח את ההחלטה להיפרד כבר במהלך העבודה על האלבום הנוכחי כי הרגיש שמיצה, או רק בדיעבד - זה ניכר בשירים שיצאו מתהליך היצירה.

יש שם את השירים "הרגילים", נקרא להם ככה, שכמוהם כבר שמענו בערימות בשנים האחרונות, ואפילו מסטטיק עצמו, כמו "פלאשים" שהוא בגדול אחד לאחד "רונדלים", "מכשפה" עם עדי ביטי שלא בדיוק בקטגוריה, אבל כן נשמע כמו שילוב של "הפשע המושלם ו"טרנטולה" או "להרים" שמזכיר את "דובשנייה" - רק עם רפרנס ל-Satisfaction המושלם מתחילת שנות האלפיים.

ומצד שני, יש את "פרנציפ" עם נס וסטילה, שיכול להתחרות בקלות על תואר שיר השנה. ההפקה מאוד קלאבית ונושקת למיינסטרים, אבל לא חתונתית מדי, אז השיר מצליח להישאר על סקאלת המגניב. סטטיק וסטילה מחליפים ורסים שיושבים בול, אבל סליחה משניהם - בסוף נס היא זו שעושה את השיר. יש משהו באנרגיות שלה שאי אפשר למצוא כרגע בשום מקום אחר בארץ, שילוב של חולון-בת ים ודאנס-בריטי מ-2000 (מי שחשב ש"תיק קטן" היה הבלחה חד פעמית - אוהו, איזו טעות בידו). גם "טור דה פראנס" עם סטפן לגר מאיץ את הנשימה (עם סאונד שמזכיר את Lolipop של ליל ויין) ומשחק יפה מאוד את המשחק של הפקה שמצליחה לבטא את נושא השיר.

 

בין לבין יש את "מונקו", שגם מצליח להעביר את האווירה בזכות הגיטרות בשילוב הביט. ברובו מדובר בשיר די מוצלח, חוץ מרגעי קרינג' קטנים כמו "כשקרובים - אול נייט, רחוקים מדברים אונליין", אבל הוא עדיין נספר בחלק הטוב יותר של האלבום. לעומת זאת, "פינגווין במדבר" נשמע יותר מדי כמו חיבור בין משינה ואינפטקד מאשרום - שילוב שאף אחד לא ביקש אחרי שנת 2008, ו"קיצי" סובל, איך לא, מעומס קיטש. עוד שיר שנע על הסקאלה שבין אסון לששון הוא "אוי ואבוי", שנשמע כמו קמפיין דיסרפטיבי שאמור לשבש את השיח ולמשוך את תשומת הלב עם אזעקות וצעקות "אוי ואבוי, אוי ואבוי" מדבקות. הבעיה היא שכשמגיעים לפזמון, זה הופך להיות פול און שיר ים תיכוני שלא קשור למה שבא לפני ואחרי, אבל אולי זה דווקא כל הקטע.

מכל שירי האלבום, "אמא" הכי בולט, ולא בהכרח כי הוא הכי טוב מביניהם (כאמור, שני רק ל"פרנציפ"), אלא כי הוא מבטא את התהליך שסטטיק עבר מאז "לירז". זו הייתה הפעם הראשונה שהוא באמת כתב על החיים האישיים שלו, אבל בסוף יצא חצי כוח. היו לו הרבה דברים שרצה להגיד, אבל כנראה מתוך היסוס הוא נשאר במים הרדודים עם קלישאות כמו "הזוהר שהבאת לי הוא לא ממתק". הפעם ב"אמא" הוא הלך על כל הקופה עם שורת כמו "מאיפה מוצאים ת'כח לחיות אחרי שזרקת ילד? לתת לאימוץ לנעול מבחוץ ואין מפתחות לדלת, ילדות בסיכון וזה כבר נתון, מזל שזה ילד פלא, החיים זה פאזל, מילא, אבל גם חסר לו חלק" או ההברקה "למדתי לתת כתף אבל כתף זה בול מה שאת לא תחזירי לי, יש הבדל בין להיות הורה ללהיות הורה שלי ליגאלי". הביט (דריל) מכריח את סטטיק "לדחוף" את המילים בשירה שלו וכל דרופ שנופל מבליט את השורות המרכזיות.

 

עכשיו מצופה שאפסוק אם מדובר באלבום טוב או לא, והחיים מורכבים מזה אז אתחמק מהמוקש ואחזור לשאלה הראשונית: סטטיק כנראה לא יצליח לברוח מהטייטל של כוכב הפופ כל עוד הוא יערב במוזיקה שלו שיקולים מסחריים (אם אשיר על א' וב' אולי אאבד קמפיין?). אי אפשר לשיר שיר חמוד בפרסומות, ובסטרימינג להיות "רע".

לגבי האלבום, צריך להגיד שמשהו כמו שליש מהשירים באמת מחדשים או מגרים את האוזן. השאר מרגישים כמו דברים שכבר שמענו, אבל בשביל לככב במצעדים זה כנראה יספיק. כך או כך, אפשר היה להסתפק במשהו כמו 7 שירים מהודקים מאשר ללכת על 12 שירים שחלק מהם נובעים מחשיבה אסטרטגית ("קיצי", נניח, לא נשמע כמו משהו שסטטיק ירצה להקליט, אלא כמו משהו שנועד למלא את משבצת "השיר השקט"). בכל מקרה, אולי כל זה לא משנה, כי הפעם הוא מבטיח שהאלבום הבא יהיה אחר לגמרי. בניגוד להבטחה מ"לירז" על "ניו שיט", נצפה שהפעם הוא יעמוד במילה שלו. אם לא, כמאמר השיר - אוי ואבוי, אוי ואבוי.