שני לוק, שנרצחה בפסטיבל "נובה" ברעים, הייתה אמורה לחגוג יום הולדת 23 ב-7 בפברואר. ביום ראשון הקרוב (18 בפברואר), יקיימו חבריה הקרובים, דוד פנאי, זוהר ריאלס, יפעת שלמה, סופיה בוקשין, שני כהן, גוריק זד, אסף שילוח, אביבית ניסן, ורומי ראביץ ערב הנצחה ומסיבה לכבודה במועדון "הקולאבו" בתל אביב – שנתן את המקום למארגני האירוע בהתנדבות מלאה.

"אני ושני הכרנו בגיל 15 דרך חברה משותפת ומאז נשארנו בקשר ממש קרוב", מספרת שני כהן, חברתה הקרובה של שני ואחת ממפיקות האירוע. "פשוט התחברנו מאוד ונהיינו ממש קרובות. המעגלים בנינו התחברו ממש, הכרנו אחת לשנייה את כל החברות ונהיינו חבורה משותפת. לפני שנה זה התעצם כשנהיינו חבורה גדולה של עשר בנות שעושה הכל ביחד כל הזמן. התחלתי לשכור איתה דירה אז".

שני לוק וחברותיה הקרובות (צילום: פרטי)
שני לוק וחברותיה הקרובות | צילום: פרטי

באירוע, שייקרא "Shaniqua Forever" ישתתפו אומנים מתחומים שונים: מדיג'ייז כמו קפטן הוק וספייס קאט, דרך זמרים כמו דודו פארוק ועד למקעקעים וציירים – כולם בהתנדבות. הרווחים מהאירוע ילכו למשפחתה של לוק, שעומלת בימים אלה על דרכים להנציחה. "כל הרווחים הולכים למשפחה שלה, ריקי לוק. המטרה היא ליצור פרויקט של קולקציית בגדים לפי הציורים של שני לוק וכל דבר שיעזור להנציח את שני", אומרת כהן.

על הקשר הקרוב שלה עם שני לוק סיפרה כהן: "שני הייתה האדם הכי מטורף שהכרתי. היא תמיד הייתה הבן אדם שמוציא את כולם למסיבות, כבר בגיל תיכון כשלא היה לנו רישיון והיינו תופסות טרמפים. היא הכירה לי לעומק את התרבות הזו של הטראנס. היא הייתה טראנסיסטית בנשמה. מסיבות טבע מבחינתה היה דרך חיים – אצלה סופ"ש היה רביעי עד ראשון. היא הכירה לי את כל המועדונים בתל אביב כשעברנו לגור בה, והכירה את כל האנשים בעיר. היא הייתה דמות בתרבות של המסיבות, וגם אדם מאוד חברתי".

התערוכה לזכרה של שני לוק ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
ציור שציירה שני לוק ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

"השתדלנו שכל האומנים שמגיעים יהיו אנשים שמכירים אותה וחברים שלה או אנשים שהיא אהבה לרקוד למוזיקה שלהם", מסבירה כהן. "היה לנו חשוב לעשות מסיבה מטורפת שתהיה כל הלילה עם מיצגים, תמונות וציורים שלה. הרעיון של האירוע הוא ערב הנצחה, הרבה אומנים שציירו אותה יגיעו ויציגו את הציורים שלה, ויהיו גם ציורים שהיא עצמה ציירה. במהלך הלילה תהיה מסיבה", היא מפרטת.

"סגרנו גם את דודו פארוק שהיא ממש אהבה את השירים שלו", מספרת כהן. "הוא כמובן הסכים ללא שום תנאי. הוא הסביר לנו שיש לו צילומים באותו יום והוא יגיע מאוחר, אבל הוא הבטיח להגיע נרתם לזה ממש". אחרי הזעזוע הבלתי נתפס שעברה קהילת הטראנס בישראל, מרגש לראות את אותה קהילה בדיוק מרימה אירוע שנועד לחגוג את זכרם של המבלים שאיבדו את חייהם.

"זה מדהים לראות כמה הקהילה הזו חזקה ולא משנה כמה רגליים שמו לה", ממשיכה כהן, "הדבר הכי חשוב לאנשים האלה הוא לרקוד בשביל החברים שלהם. אני הייתי יותר סקפטית באוקטובר ולא חשבתי שנצליח לרקוד שוב, ורק כשיצאתי למסיבה פעם ראשונה לפני חודשיים פתאום הבנתי שיש אנשים שבשבילם זה החיים – לשמוח, להיות ברחבה ולרקוד בשביל האנשים שלא איתנו ובשביל החטופים. זה מה שאנחנו עושים בשביל שני – מראים שאפשר לשמוח גם מתוך השברים ולהנציח את שני – אלה אנשים שרקדו עד הרגע האחרון שלהם ושמחו. זה משהו שיש בו גדלה – להראות לאויבים שלנו ולעצמנו שאנחנו יכולים לשמוח לעד".

"כשהלכתי להופיע במסיבה של ניצולי 'נובה' פחדתי שאפגוש שם אנשים במצב קשה מאוד, אבל הם התקרחנו שם של החיים עד שבשלב מסוים משך אותי לרחבה. היה משפט אחד שחזר שם לא מעט והרבה אמרו לי אותו: 'הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לרקוד, אם לא זה אני יכול למות'. בסופו של דבר קהילת הבליינים – יש משהו משותף אליהם. זה אנשים שיוצאים לרקוד. דרך החיים הזו היא לא המוזיקה, הז'אנר או איזה סמים אנשים עושים – אלא אנשים שיוצאים לרקוד".

חיי לילה אחרי הטבח
מסיבה במועדון הקולאבו אחרי ה-7 באוקטובר

לצד השמחה ולצד ההתרגשות, יש כאלה שאירועי חגיגות גדולים נתפסים בעיניהם כלא לגיטימיים בשעה שחטופים עדיין מוחזקים ברצועת עזה וחיילים נלחמים ונהרגים. "אני כן מבינה אנשים שאומרים שזה פחות לגיטימי", מודה כהן, "כי הם שזה מראה על כאילו חזרה לשגרה – אבל זה לא ככה. הקהילה האלקטרונית בכלל וקהילת הטראנס בפרט חוותה אובדן מטורף, אני אישית מכירה שמונה אנשים שנרצחו ב'נובה'. כמות הלוויות שהיינו בהן לא רחוקה משל אנשים שחיים בעוטף. גם באירועים בפורים אתה תפגוש אנשים שרוקדים בשביל האהובים שלהם, בשביל האנשים שהם שנהרגו תוך כדי שהם רוקדים".

"זה לא פשוט ליהנות מזה עד הסוף", היא מסתייגת. "אני ראיתי במסיבות אנשים שיושבים ובוכים. הרבה מהאנשים האלה הולכים לאירועים כי יש שם מישהו שמבין את הכאב שלהם, את האובדן, אפילו שהם ברחבה. מי אומר שזה פחות טוב מלהיות בבית באבל?".