ביום שישי לפני חודש ביליתי בגגרין בחגיגת יום הולדת שנה להפקת "WHYNOT?". למרות שמדובר בהפקה שפונה לאנשים צעירים ממני משמעותית (20+) – מצאתי את עצמי נהנה מאוד. אחד הדברים היותר מרשימים היה שבניגוד להרבה אירועים שפונים לאנשים צעירים אך חסרים זהות מוזיקלית – כאן הייתה זהות כזו, ובגדול. הקהל הכיר את הדיג'ייז שהוא שומע, הקו המוזיקלי היה ברור והתוכן מסביב התכתב איתו בצורה מדויקת.
את המסיבה הפיק אמיר סולימאן (24), שנולד ובגדל בצפון ואחרי תקופה ארוכה של הפקת מסיבות שם – עבר לתל אביב. "אני רוצה להגיע למקום שבו אני יכול לתחזק קהילה של 2,500-3,000 בליינים שיגיעו לכל אירוע", הוא מסביר בשיחה עם mako. "אני גם רוצה לעשות אירועים גדולים ובומבסטיים, אבל אני קודם כל מתמקד בתהליך של בניית קהילה".
"לא הייתי ילד בליין ולא איש של מסיבות", הוא מספר על ההתחלה. "החיבור הזה נולד מסיטואציה מוזרה בשנה האחרונה שלי בתיכון. אני וחבר טוב שלי עשינו מסיבות שטח של קיבוצניקים בגליל בשם "פארטייה". ביום של נשף הסיום שלנו הגענו לאפטר במועדון במטרה לחגוג וגילינו שההפקה שהייתה אחראית על המסיבה לא הכינה כלום – לא היה דיג'יי, לא רחבה, שום דבר. הבעלים יצא אלינו, דיבר איתנו ומהר מאוד הצלחנו להרים נשף. למחרת הוא ביקש מאיתנו לבוא לפגישה – הוא אמר לי 'אני עשר שנים בחיי הלילה ולא ראיתי אנשים חריפים כמוכם, אני רוצה שתבואו לעבוד אצלי'. במסיבה הראשונה הבאנו 750 איש ומשם נפתחה הדרך שלי בצפון".
ובכל זאת - לעבור מהצפון לתל אביב זה לא דבר של מה בכך: "הגיוון הוא מצומצם מאוד בחיי הלילה בצפון", מסביר סולימאן. "יש את חיפה, את אזור רמת ישי וזהו בערך. באזור שאני גדלתי בו, קריית שמונה וצפונה, אין חיי לילה – זה לא קיים. יש תפיסה כזו שזה לא מתאים באיזושהי צורה". מצד שני, הוא מסביר, "המחירים יותר נוחים, גם ברמת הכרטיסים וגם ברמת השתייה. בסוף אלה אותם אומנים ואותו סוג של הפקות. הצפון קרוב יותר למשל לפורום בתפיסה ובמחירים מאשר לתל אביב והסביבה".
אבל האם מועדונים שהפכו לשם דבר באזור חיפה כמו ה"04", מחזיקים בהשוואה לת"א? עבור המפיק הצעיר התשובה ברורה: "אם ה-04 היה בתל אביב הוא היה הקלאב הכי טוב בעיר, נקודה. אם יש משהו שהוא מאסט לכל בליין בחיים שלו זה ביקור במקום הזה. גם המרפסת, הפארק והרובע ביגור והלובי הם מקומות מושקעים מאוד שלא רואים כמעט בתל אביב. משקיעים שם מתוך ההבנה שאם יעשו את זה הם יבואו תוצאות יפות והם מצליחים. חיי הלילה בצפון טובים, אבל זו לא סצנה כמו בתל אביב, זה לא המהות".
בשנה שעברה עבר סולימאן לתל אביב אחרי הפסקה של מספר חודשים, בה התמודד עם בעיות אישיות. "זה משהו אישי שגרם לי להסתכל על דברים אחרת. הבן אדם שאני היום, שאני חושב שאנשים מעריכים ברמת הגישה, השיח ואיך שאני מסתכל על הדברים, היה מאוד שונה. לא כי לפני הייתי אדם רע או בלי ערכים – אבל הייתי חייב תקופת התבוננות עצמית שממנה הבנתי שאני רוצה לעשות עוד ואני צריך רגע לאתגר את עצמי בחזרה. כשאתה מצליח ונכנס לאזור נוחות – היצירתיות יכולה להיכבות וכשזה קרה המהות שלי טיפה נעלמה וזה לקח אותי לתקופה של איפוס".
זו הייתה תקופה של עצירה מוחלטת, הוא מסביר: "תקופה של שלושה חודשים שבהם לא התעסקתי בלילה בכלל. לפני זה רצתי באגרסיביות, לא עצרתי ולא הסתכלתי על דברים מסביב. אפשר לקרוא לזה באיזשהו מקום ברייקדאון נפשי. מה שעשה אותי שמח ונותן לי אנרגיה לקום שמח כבר לא הרגיש ככה. אתה לא יכול להבין מה אתה רוצה לשנות בזמן שאתה ממשיך בלופ – אז הייתי חייב לעצור. בסוף, הבנתי שהאתגר שאני מחפש נמצא בתל אביב".
אבל חיי הלילה בתל אביב יכולים, לעתים, להרגיש כמו קליקה סגורה הרמטית: "יש איזושהי תפיסה שאומרת שאם אתה לא חי כאן ומכיר את הבייס כאן אתה לא יכול להצליח כאן. תפיסה שאומרת 'אנחנו יודעים טובים יותר מאחרים'. בתל אביב אנשים כבר מתכננים ביום ראשון, אחרי שהם יצאו כל הסופ"ש, על הסופ"ש הבא. התחרותיות הזו, הקהל היותר ביקורתי, היא משהו שמשך אותי".
כיום, סולימאן מתחזק מספר הפקות בעיר, ביניהם "Better Together" ו-"Why Not?", שפונים לקהלים בגילים 20-23 בממוצע, וגם הפקות קטנות אותן הוא מכנה "חממת גידול". "המטרה היא להרגיל קהל צעיר, מגיל 16 כבר, לקבל תוכן מוזיקלי טוב. יש לנו הפקות של בני 16 שכבר רצות עם טכנו מתחילת הערב ועד סופו וזה משהו שלא רואים", הוא מסביר. "זה יישמע קלישאתי, אבל למרות שיש הפקות שנאי מאוד מעריך אני נורא רוצה להגיע למצב שבו אני והשותפים שלי, רז, יהל, עמית ומאיה, נהיה הדבר שמסתכלים עליו. אני כן יכול להגיד שאני מאוד מעריך את העבודה שנעשית בהפקת ‘No Name’ שלה מטרה דומה – לבנות קהילה ולחנך אותה על ערכים מסוימים".
סולימאן חושף לראשונה שהוא עובר בימים אלה תהליך גיור. "גדלתי בבית חילוני, בית שלא כל כך מתעסק בהגדרות דתיות אז מראש עניין הדת לא היה ביג דיל אצלנו", הוא מסביר. "תהליך הגיור הוא פשוט עבורי כי אני ממשיך ועושה דברים שחייתי עליהם כל הזמן ומעלה אותם שלב. חייתי בסביבה יהודית", הוא מסביר, "אני יודע מה זה קידוש, מה זה חגים וכו' – כי זה הדבר שאני מכיר מהסביבה שלי. ברמה האישית, אני לא חושב שיהיה הבדל גדול בחיים שלי לפני ואחרי התהליך, אבל כן חשוב לי לומר שבשנה האחרונה האמונה שלי התחזקה ושיהדות היא הדרך שחייתה בה ואני מכיר ואם אני צריך להתקרב לדבר הזה שנקרא אלוהים זה אך ורק דרך היהדות".
מבחינת ההורים, הוא מספר, זה לא היה ביג דיל: "זה משהו שהיה באוויר הרבה זמן וכשהחלטתי לעשות את זה הם קיבלו את זה באהבה, גם בגלל שעשיתי את זה בגיל בוגר יחסית ולא ממקום של בלבול או לחץ. לא להיות יהודי לא הפריע לי באף נקודה בחיים ובתחום. הסיטואציה היחידה שזה הפריע לי בה זה עם עצמי כי נורא רציתי להיות בתוך הדבר הזה שאני מכיר וחי אותו. זה הפריע לי שאני בתוך חי בבועה שאני לא חלק ממנה עד הסוף רק בגלל ההגדרה. זה מהלך שעוזר לי להרגיש שלם".
סולימאן ממשיך ומדגיש שבעיניו יש קשר ישיר בין הגיור שעבר לבין ההצלחה שלו כעת: "אני כאן בריאיון בגלל מה שהשגתי בשנה האחרונה ובדיוק בשנה האחרונה האמונה שלי התחזקה. חשוב לי להגיד שכל הדבר הזה שנקרא תהליך גיור הוא לא כמו מה שרואים כלפי חוץ. זה תהליך מחבק, מכבד ופתוח לדיון. כן, יש תהליך ונקודות שצריך לעבור, אבל הכל נעשה בחיוך וחיבוק ואני מרגיש מאוד טוב".
ועדיין, סולימאן יצטרך לשמור שבת לתקופה מסוימת כחלק מהתהליך - וזה לא בא בקלות כשאתה בתחום הפקת האירועים. "יש לי שותפים", הוא מסביר את התוכנית, "אני אהיה זמין עד שישי בצהריים והכל יהיה מוכן לערב. זה יהיה קצת מאתגר לא להיות זמין בשבת, אבל אני מאמין שבזכות חיזוק האמונה הזו אני מצליח יותר אז זה לא יעצור את המשך ההצלחה".
פורים הקרוב האחרון יהווה נקודת שיא בהתפוצצות של חיי הלילה מאז 7 באוקטובר – מה שגורם לכך שכרטיסים לאירועים נמכרים במחירים מוגזמים. "חיי הלילה לפני 7 באוקטובר היה במקום רע והם קיבלו שינוי קיצוני מהקצה אל הקצה, כמו אחרי הקורונה. מפיקים מבינים את זה, רואים שאנשים צריכים את המסיבות כמו אוויר לנשימה ומנצלים את זה כי הקהל משלם", מסביר המפיק. "אין בעיה שאנחנו מרוויחים ומתפרנסים וזה בסדר – אבל צריך לתת תמורה. אם אנחנו לוקחים יותר – בואו ניתן יותר. זה לא חייב להיות הדיג'יי הכי טוב או התפאורה הכי מהממת, אלא איזשהו משהו שיראה לבליין שחושבים עליו".
אבל דווקא בתקופות עמוסות כאלה, הוא מסתייג, צריך להיזהר: "כשאתה לוחץ חזק מדי אתה עלול לחנוק וזה האחריות שלנו. אם נמשיך ככה – הדברים יחזרו בדיוק לאותו מקום רע של לפני המלחמה. אנחנו נצטרך לתת לבליינים תוכן יותר טוב, תמורה מלאה למחיר שהם משלמים אחרת נחזור בדיוק לאותו מקום".
בתקופה כזו של אי וודאות, ושל חזית צפונית מתוחה, סולימאן שומר על אופטימיות: "אני כן יכול להגיד שאני כרגע כבר נמצא במשא ומתן מסוים על להביא דיג'ייז חו"ל מהשורה הראשונה. אני מאמין שנראה דיג'ייז בינלאומיים כבר בקיץ בוודאות די גבוהה, בתקווה שכבר ביום העצמאות".