"אין שלום.." שר אריאל זילבר באחד מרגעי השיא של מופע האיחוד של להקת תמוז. הוא המשיך להקיש על הפסנתר את האקורדים האהובים של "בטי בם", הביט לעבר שלום חנוך, שעמד במרחק כמעט עשרה מטרים ממנו ואז הוסיף "אין שלום.. וגם לא יהיה". חנוך התכווץ. הוא הנהן ושר "יהיה, יהיה" וזילבר ענה "אולי, אם יבוא המשיח". "לחיי עם ישראל" איחל זילבר והמשיך עם השיר האיקוני. הקהל, שאפשר לנחש שרובו נמצא פוליטית קרוב יותר לחנוך, הצטרף למילים שהוא כל כך אוהב "בטי בטי בם, אוהבת את כולם". והויכוחון הפוליטי המסוים, התאדה לתוך אדי הנוסטלגיה שאפפו את האמפי בראשון לציון. הנה הנהן לעצמו הקהל, אפשר גם להתווכח יפה. בלי לריב.

ארבעים שנה אחרי, האיחוד של להקת תמוז הוא נסיון לשחזר רגע מושלם בתולדות המוזיקה הישראלית. נסיון עדין שצריך להתגבר על כך ששלום חנוך ואריאל זילבר הם באמת אנשים שונים מאוד, שהמרחק בינהם רב. הדבר היחיד שמחבר בינהם הוא הדרך שבה הם נדלקים מול קהל, ולכן עשר דקות לתוך ההופעה אתמול, היה ברור שהם נהנים. אחרי שיר הפתיחה עוד אפשר היה לראות את זילבר רץ לצד הבמה וצועק משהו בעצבנות על צוות ההפקה. אבל גם המתח שלו התפוגג במהרה. אולי הוא פחד שהקהל הזה לא יהיה מספיק נחמד אליו. בכל זאת עברו הרבה מים. כשהוא גילה שבכל זאת אוהבים אותו, הוא נרגע.

ההופעות של להקת תמוז המקורית הן אחד הזיכרונות הכי נעימים שיש לי מגיל 18. מהקיץ שלפני הגיוס לצה"ל. השנה הייתה 1976. ראיתי אותם בלא מעט הופעות. הבמה המוחשכת וצלילי הפתיחה של "מה שיותר עמוק יותר כחול" הם משהו שאני זוכר בברור גם היום, ארבעים שנה אחרי. ולכן כמו רוב הקהל שבא לראות את האיחוד של להקת תמוז, גם אני באתי להתגעגע. וכמובן מרגע שהם התחילו ב"אם באה השמש", היה ברור שאני והקהל אצלם בכיס הקטן.

מופע האיחוד של תמוז: שלום חנוך נותן בראש (צילום: אורית פניני)
מופע האיחוד של תמוז: שלום חנוך נותן בראש | צילום: אורית פניני

מבחינת האנרגיה, האיחוד הזה נראה לגמרי טבעי. יהודה עדר, איתן גדרון ומאיר ישראל, מנגנים מצוין, והתחושה היא שלהקת הרוק הזאת מתנהלת כאילו לא עבר יותר משבוע. הפתיחה עם "מה שיותר עמוק","הולך בטל" ו"לא יודע איך לומר לך" היתה מושלמת. והבטיחה ערב מצוין. להקת רוק היא להקת רוק היא להקת רוק. זה מין קסם כזה. ותמוז היו ההרכב הזה שהצטיין ברגע קצר בזמן, שבו בפעם הראשונה נדמה היה שבישראל אוהבים להקות רוק אמיתיות. היו בתולדות ישראל מעט מאוד להקות רוק רציניות. הרגע של תמוז היה רגע מכונן, ונעים לראות שהקסם לא פג. כך שגם רגעים פחות מסעירים של הערב, כמו ביצוע לא ממש מוצלח ל"הבלדה על יואל משה סולמון", לא באמת הפריעו. בתמורה קבלנו הרמוניות יפיפיות, מרגשות  וחד פעמיות ב"פנס הרחוב" האגדי. צריך לזכור שללהקה היו בסך הכל שמונה שירים, ואלבום אחד.

רגע השיא היה כששלום חנוך נתן ביצוע סולו נפלא, ל"לא יכול לישון עכשיו" ומיד אחריו זילבר ענה בביצוע מושלם ל"אגדה יפנית". שלום חנוך השנה בן 70, זילבר בן 73, אבל כשהם שרו כל אחד את השיר שלו, באמת נדמה היה שגיל זה רק מספר. שניהם אולי נראים מבוגרים, אבל על הבמה הם מביסים בקלות כל אדם צעיר. זה משמח עוד יותר במקרה של זילבר שבשנים האחרונות היו לו רגעים יפים יותר ויפים פחות. לא משנה מה הן דעותיו השונות והמשונות, כשהוא פותח את הפה ושר, אז "כל העולם דממה". הדבר היחיד שהוא הביא איתו מעולמו החדש הוא המניירה שהיא בין חמודה למצחיקה של להרים מידי פעם כוס ולומר "לחיי עם ישראל", שעליה הוא חזר לא מעט פעמים.

תמוז בפארק: לא מרגישים את הגיל (צילום: אורית פניני)
תמוז בפארק: לא מרגישים את הגיל | צילום: אורית פניני

שעה ארוכה שרו חברי תמוז את כל שיריהם האהובים, ועוד חזרו פעם נוספת לעוד קצת "סוף עונת התפוזים". ברור שהאיחוד הזה לא יביא איתו עבודה משותפת על שירים חדשים, אבל הנסיון לשחזר רגע היסטורי עבד להם מצוין. וזה למרות שהערב היה בנוי מעט משונה. הוא החל עם שלום חנוך שנתן לבדו שעה ממבחר להיטיו, בליווי להקה של שמונה נגנים ושלושה זמרי ליווי. אני מתקשה להבין את ההגיון שבהחלטה, כי עם כל הכבוד ל"ככה וככה", היה ברור שהקהל מחכה לרגעי האיחוד.

הגיוני יותר היה לעלות מהתחלה עם האיחוד, ואז לתת באמצע פרק של להיטי שלום חנוך ולצידו פרק של להיטי זילבר. כך גם היינו מקבלים בהזדמנות כבר ביצועים לקלסיקות כמו "ברוש" ו"רוצי שמוליק" שבטוח היו מרימים את האמפי לשמים. ההופעה של חנוך לבדו הייתה מעט לא ברורה. האם זה חימום? האם זה.. מה זה בעצם? גם אם תמיד תענוג לשמוע את חנוך שר "אדם בתוך עצמו". נדמה לי שהמופע של תמוז, 14 שירים, אולי בתוספת עוד 4-5 שירים, מחזיק ערב מעולה ואין צורך בשום תגבור. אין מה לפחד, זה עובד גם בלי תוספות.

תמוז בפארק: ענקים על הבמה (צילום: אורית פניני)
תמוז בפארק: ענקים על הבמה | צילום: אורית פניני

והערה לסיום. יש בעיה עם "תפסתי ראש על הבר". השיר הזה, שהיה בשעתו סיפור תמים, על מפגש עם טרנסג'נדר, הוא משהו שב 2016 לא מתאים לשיר סתם ככה. לשמוע קהל שלם צורח "זה לא גברת זה אדון", גם אם ברור שהכוונה שלהם אינה לפגוע, זה ממש לא לעניין, ולמטה מזה. חנוך עצמו הוסיף לסיום "זה לא גברת זה אדון, מקום ראשון באירויזיון". שהוא משפט דוחה ומיותר. לטעמי הוא צריך להתנצל עליו, והייתי מאוד מציע לו שלא לחזור עליו יותר. זה לא מצחיק, זה לא חמוד, זה דוחה. וזה בעיקר מאוד מעליב.