קליף ריצ'ארד הוא אגדת פופ. האמת, יותר מאגדת פופ. בשנות השישים הוא היה לאלביס, מה שלימים ירדנה הייתה לעופרה. רק שהקרב בין קליף לאלביס, התנהל על כדור הארץ כולו. אלביס היה יפה יותר, מעניין יותר, וזמר טוב בהרבה. אבל הוא מת צעיר יחסית, לפני המון שנים. קליף ריצ'ארד לעומתו, חוגג השנה 77, עדין מופיע על במות, ועדין מתגאה באינסוף השגיו. הוא למשל אחד האמנים היחידים בעולם שהגיע לראש מצעד הסינגלים הבריטי בחמישה עשורים שונים, 14 פעם למקום הראשון. 67 פעמים לעשרת הגדולים.
קליף ריצ'ארד הוא באמת "קול מהעבר". הגיל הממוצע של הצופים שבאו לראות אותו בהיכל הספורט אמש, היה בערך שישים (ואני נדיב). את כמות האנשים שגילם מתחת ל-40 אפשר היה לספור ידנית. ריצ'ארד הגיע לכאן לסיים סבוב הופעות קייצי, כזה שהוא מקיים מידי כמה שנים באנגליה. ומאחר שהוא עושה זאת כבר כמעט 60 (!) שנה, קשה להאשים אותו בכך שהוא רוצה לגוון. חלק גדול (מידי) מ 20 השירים שהוא שר בערב, היו גרסאות כיסוי מצ'ק ברי ועד הבי ג'יז.
מה שקצת יותר עצוב, זה שעם כל עשרות הלהיטים שהיו לו, שירים שהם באמת "קלסיקות על" יש לו במשורה, ואת חלקם הוא דווקא כלל לא ביצע. מה כן היה? "The Young Ones" שיר הנעורים האולטימטיבי, שהיה שיר הנושא של סרט, בתקופה שהוא ואלביס התחרו זה בה גם דרך כיכוב בסרטי נעורים קלילים. להיטי האייטיז "Devil Woman" ו,"'We Don't Talk Anymore" והשיר שכמעט זכה באירויזיון בשנת 1968, "Congratulations".
השיר הזה הוא די סימבולי בקריירה של ריצ'ארד, שהיה כמעט מיומו הראשון, הזמר הכי לא קולי. איכשהו בכל רגע בקריירה שלו, הוא תמיד היה האיש הלא נכון, במקום הלא נכון. והקהל שאהב אותו, במיוחד באנגליה, היה הקהל הכי פחות מתוחכם, זה שבאמת חי על דיאטה של טלנובלות ותחליפי סוכר. באירויזיון 1968 השיר שלו היה הטוב מכולם, והיחיד שכמובן מישהו זוכר היום, ובכל זאת הוא הפסיד בנקודה לנציגת ספרד מסיאל עם השיר הזניח "לה, לה, לה".
שני דברים אפשר להגיד לזכותו. הראשון, שלאורך השנים הארוכות שבהן החזיק קריירה היו בכל זאת רגעים שהוא נחשב לכמה שניות קול. ומה שיותר חשוב זה שהוא השלים עם מעמדו. בשלב מסוים של הופעה, שבה הוא הרבה לשוחח עם הקהל, הוא אמר בגילוי לב: "זה נכון שמעולם לא הייתי קול. אבל ג'ון לנון אמר עלי פעם, שהיו לי כמה שירים לא רעים בכלל. וזה לא מעט".
מעבר לזה, במצבו הנוכחי, המופע של ריצ'ארד מזכיר קצת מופע על ספינת שעשועים. ארבעה נגנים, זמרת רקע, סאונד לא מושקע במיוחד, ותחושה כללית של מופע שאינו מתיימר אפילו להיות בליגה הראשונה של משהו. ריצ'ארד עצמו עדין שר לא רע, אם כי נעזר הרבה בזמרי הליווי. הוא אנרגטי ומלא את הבמה בנוכחותו. מצד שני, הוא מחזיק בדיוק שעה וחצי, לא רגע אחד יותר. בכל זאת בן 77.
זה מופע שמעלה הרבה שאלות קיומיות. כמו למשל, בשביל מה הוא צריך את זה? הוא איש עשיר, מעשירי בריטניה, ונשאלת השאלה מדוע לו להסתובב על במות עם מופע בינוני ולא מסעיר, שלא תורם, ואולי אף מגמד את המורשת שלו? לך תדע. יש מי שיאמר הוא פשוט אוהב לשיר ולהיות על במה, וזה מה שמחזיק אותו צעיר ברוחו. זה, ולא מעט סכיני מנתח פלסטי, אבל למה להיות קטנוני. קליף ריצ'ארד היה חתיך בסגנון להקת בנים, הרבה לפני שהמושג הזה בכלל הומצא. ועד היום הוא איש יפה.
בסוף הערב חלק מהקהל אפילו עמד על רגליו. אלא שריצ'ארד לא ממש הכין הדרן ופשוט חזר על השיר שאיתו פתח את הערב, "It's Gonna be OK". אז כן, אפשר היה להתאמץ יותר, אבל אני לא חושב שהקהל שהגיע לראות אותו, ציפה להרבה יותר. בטח לא לכל מיני פירוטכניקה שעושה "כואב באוזניים". לפעמים להתאים את המופע שלך, לקהל שלך, זה גם לא מעט.