לפני שבועיים בדיוק, בזמן שבן שלו עבר על הטוקבקים של הטור החצי מתנשא/חצי משוגע שלו בהארץ, בו הרשה לעצמו להשתלח בפופ הישראלי הנוכחי ולזלזל בלי רחמים ב"ישראגאטון", התארגנו בצד השני של העולם (או בדרום אמריקה ליתר דיוק) להכנות לקראת משחקי מוקדמות מונדיאל 2018, כשכל העיניים היו נשואות אל ונצואלה, שם הגיעה להתארח נבחרת ארגנטינה. על פניו, מדובר היה בעוד משחק רגיל בו ליאו מסי היה אמור לבלוט ולהוביל, אבל מה שהעסיק את תושבי שתי המדינות היה פחות סגנון המשחק או הטקטיקה, אלא דווקא הכנות הנבחרת הארגנטינאית למשחק בונצואלה בה בימים אלא מתנהל משבר כלכלי-פוליטי עצוב ויוצא דופן.

מבלי להיכנס להיסטוריה של ונצואלה, לימי הוגו צ'אבס שכבר עברו חלפו, או לעומק המשבר הנוכחי (הפגנות ענק, רעב וייאוש), הסיפור הבא ממחיש היטב את חומרת המצב במדינה: בין שלל המזוודות שלקחו איתם חברי נבחרת ארגנטינה למשחק הייתה גם מזוודה אחת יוצאת דופן, מלאה בעשרות גלילים של נייר טואלט, סבונים ושאר כלי היגיינה בסיסיים. למה? מתברר שהמצב הכלכלי בוונצואלה כל כך חמור, שגם מוצרי צריכה בסיסיים כמו נייר טואלט הם מצרך נדיר, ויותר מזה - סופרמרקטים מסוימים הגבילו כמות הרכישה לגליל אחד לאדם. כן, קראתם נכון. חברי הנבחרת הארגנטינאית לא רצו לקחת סיכונים ודאגו לעצמם לאספקה שוטפת. ומה עושים הוונצואלנים? נוסעים עד קולומביה כדי לרכוש חלב, ביצים, תחבושות היגייניות וכן, גם נייר טואלט.

איך כל זה קשור לבן שלו והטור המגה מנותק שלו? אחת הטענות העיקריות של שלו הייתה איכות הטקסטים - הן של כוכבי הפופ הישראלי הנוכחי, ודרכם גם של האמנים מהם הם מושפעים. ונצואלה, כידוע, סיפקה לעולם לא מעט אמנים שמתנגנים במסיבות מהן סטטיק וג'ורדי מקבלים השראה, והמשבר הנוכחי במדינה הוכיח שלא רק ביקיני וארבע אקורדים מעניינים את האמנים הדרום אמריקאים, וכשהמצב בוער - מוזיקה היא כלי נשק לגיטימי לפעולה. יהיו כאלה שיקראו לזה מוזיקת מחאה, אחרים יכנו אותה מוזיקה עממית מאחדת ומרוממת, אבל דבר אחד ברור: למוזיקה הלטינית הנוכחית יש הרבה מאוד מה להציע ולהגיד מעבר לאגנים שזזים מצד לצד, וכוסות של פרנט עם קולה שעוברות מיד ליד.

מי שלקח על עצמו להיות קולו של העם הוונצואלני המדוכא הוא נאצ'ו, חצי הצמד צ'ינו&נאצ'ו, שלמרות שהוא נהנה בימים אלה מההצלחה של הלהיט הבלתי נגמר שלו "Andas en mi cabeza", החליט להניח לרגע בצד את הקצב המרקיד ו"המילים הפשוטות", וחבר לחבורה של נגנים וונצואלנים כדי לכתוב שיר מורכב ומרגש למולדת אותה הוא רואה מתרסקת מול עיניו. השיר הזה, יחד עם המילים והתגובות המרגשות שקיבל מהעם הוונצואלני (ולצד הטור הנהדר שכתבה כאן מיטל שבח), הוא אולי התשובה הטובה יותר שבן שלו יכול היה לקבל על הזלזול והטענות המצחיקות שלו נגד הז'אנר – הנה קצת יותר מארבע אקורדים, הרבה יותר מבחורות בביקיני, ופי 100 יותר הארץ.

"אני לא נותן לאף אחד להגיד לי איך אני צריך לחיות את החיים שלי, הרי גם ככה כשאמות אני לא אקח איתי כלום", אומר פארוקו (Farruko) בשיר האחרון שהוציא, ממש לא מזמן. שיר שגם הוא מתקשר יופי לטענות המתנשאות על המוזיקה הלטינית הנוכחית. כן, מתברר שלא רק כאן בארץ מתנגדי הז'אנר מקבלים במה כדי להביא את טענותיהם המגוחכות, וגם במדינות מהן מגיעה המוזיקה הלטינית נשמעים לפעמים קולות שיוצאים נגדה.

ממשלת קוסטה ריקה, תתפלאו לשמוע, יצאה באופן רשמי נגד הרגאטון על כל שלוחותיו, בטענה שהוא גורם לנשים צעירות להריונות בלתי רצויים בעקבות הסגנון הבוטה, והמילים שהופכות לריקודים שהופכים לחגיגה בין מצעים. כן, כן, שמעתם נכון. המדינה שדוגלת ב-"Pura Vida" (החיה ותן לחיות שלהם) הטריחה את חברי הממשלה שלה להתעסק בהשפעות ה"הרסניות" של המוזיקה הנוכחית שכובשת את צעירי המדינה, ובהחלטה שיצאה שם בסוף השנה שעברה (וכנראה לא יושמה מעולם) הוחלט להורות על הפסקת ניגון רגאטון בברים, מסעדות, מועדונים, ואפילו בימי הולדת המוניים.

עד היום ישנם לא מעט קוסטה ריקנים שטוענים שמדובר בהחלטה שלא קשורה למציאות ומדובר בהמצאה של כלי התקשורת המרכז אמריקאים כדי להרוויח עוד קצת קליקים, אבל אתם יודעים איך זה - ברגע שסיפור כזה מתחיל להתגלגל, אמני הז'אנר לא יושבים בחיבוק ידיים ונותנים מענה ראוי. כמו זה של פארוקו למשל, השכן מפוארטו ריקו.

אמן לוהט נוסף שלא נותן לאנשים אחרים להגיד לו מה לעשות ואין לנהל את הקריירה שלו הוא מאלומה – הכוכב הקולומביאני העולה שהחליט לקחת את אחד השירים הכי מוצלחים שלו, "Sin Contrato" (בלי חוזה), אותו הוציא לפני כשנה יחד חברות להקת פיפת' הארמוני, ולהשיק אותו מחדש עם קליפ סופר מושקע, בלי בנות הלהקה, כדי להשאיר את כל הפוקוס, ובכן, על עצמו.

"Sin Contrato" הוא אולי דוגמה בה יכולים להיעזר דווקא כל מתנגדי הז'אנר: "את עוברת, אני מסתכל עלייך, את נראית מעולה, את הכי סקסית ואת יודעת את זה, תני לי את הגוף הזה כבר, אבל בייבי, הקשר הזה הולך להיות בלי חוזה". כן, לא בדיוק שירה גבוהה, אבל כצפוי, ההוצאה המחודשת של מאלומה עשתה את שלה, עם עשרות מיליוני צפיות תוך כמה ימים, והוכיחה, בפעם המי יודע כמה, שממשלות ומבקרים יכולים להמשיך לשבת על כסאות עץ מעוצבים, לצקצק, לזלזל או לבטל, אבל מי שקובע מה טוב ומה לא, מי שיודע מה נכון ומה פחות, אלו הם האנשים שבשבילם המוזיקה הזו נוצרה ויודעים ליהנות ממנה גם כשבבניין ממול יושבים אנשים עם משקפת מבקרת וממש מתאמצים שלא להזיז את הגוף.

>> לכל הטורים הקודמים של ויוה לה וידה