אלון דה לוקו יושב בימים אלה בבית, לוחץ על כפתור הריפרש ביוטיוב וגאה. או מבואס, אחד מהשניים. חלוץ הרגאטון הישראלי מסתכל על עגילי היהלום שלו, מעביר יד על התספורת המעוצבת ומבין שמהפכה שלו כבר כאן - 11 שנים אחרי שניסה להחדיר לעם היושב בציון את הצלילים שכובשים היום חלקים נרחבים מהעולם. קצת כמו צלילי הכרם ודקלון שמביטים היום על משה פרץ ועומר אדם - אבי הז'אנר בישראל יכול לרשום לעצמו הישג ענק. מפלצת הרגאטון הישראלי כאן ועכשיו, ויש מי שדואגים להזין אותה יום אחרי יום.

זה קרה בערך בשנת 2005, אז שיחרר דה לוקו לאוויר העולם את האלבום הראשון שלו, "חומר למסיבה", ממנו שאבו לא מעט מסיבות את הלהיטים "אור", "כמוני", ו"אמא". תחנות הרדיו לא ממש אימצו את דה לוקו, אבל ה"שטח", שבאותם ימים קבע סדרי עולם בעיקר דרך הרינגטונים, חיבק אותו בחום. בכל זאת, הוא הגיע בדיוק בשנים בהן ההיפ-הופ המקומי פירפר בין חיים למוות, והביא משהו חדש – מן גרסה לטינית/ישראלית לראפרים שהמשיכו לגלגל מיליונים בארה"ב. האוזן הישראלית עוד לא ממש הייתה בנויה לעכל את מה שהביא איתו דה לוקו, אבל הגוף ממש לא יכול היה להתעלם מהביטים והרידמים שהרימו הרבה לפני שהמילה "להרים" השתוללה כאן, ויחד עם גלי המטיילים שחזרו עם דיסקים צרובים של דדי יאנקי מדרום אמריקה, המהפכה הלטינית החלה את צעדי הכיבוש הראשונים שלה בארץ.

אבל לפני שנדבר על מהפכות, אולי כדאי לברר מה זה בעצם רגאטון? מה יש בסגנון הכל כך קליל הזה שגרם לו להשתלט על חלקים גדולים של העולם, ובשנה האחרונה גם לכבוש מסיבות, חתונות וחדרי כושר בכל רחבי ישראל. על פי ויקיפדיה, רגאטון הוא בעצם "סגנון המשלב מוזיקה לטינית יחד עם היפ הופ, R&B ודאנסהול, ולרוב גם משלב קטעי ראפ בשפה הספרדית או שפות לטיניות אחרות". או בקיצור – שמח, שמח, שמח. בדיוק מה שהאוזן הישראלית הממוצעת אוהבת לשמוע אחרי עשרות מהדורות חדשות מלאות בניוזים שהפסקול שהכי יתאים להן רחוק שנות אור מה"גסולינה" של יאנקי, או ה"באיילנדו" של אנריקה איגלסיאיס, שגם הוא, אגב, כנראה הצליח להרוויח עוד כמה שנות קריירה מוצלחות כשהבין על איזה גל הכי נכון לעלות בימים אלה.

מהפכה של שמחה

לידתו של הרגאטון התרחשה למעשה כמה שנים אחרי מותו של באג אלפיים, והרמקולים הראשונים שניגנו אותו מוקמו באזור הלטיני של אמריקה, ממש במרכזה, איפשהו בין פוארטו ריקו לפנמה. מרחק יריקה מג'מייקה - מולדת הרגאיי, הדאנסהול והראגאמאפין. השכנים הלטינים שתמיד אהבו להזיז את האגן לצלילים קאריביים, הכניסו למיקסר דמיוני את הוייב האפרו-אמריקאי על כל שלוחותיו, זרקו פנימה מקצבים לטיניים, ליריקה פשוטה שעושה שמח, לוק מחייב שנע בין 50 סנט לאיציק זוהר, ויצרו יצור חדש שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

שנה אחרי שנה (בטח עם פריחתו של היוטיוב), המשיכו אותם אמנים אלמונים למרבית חלקי העולם ליצור מוזיקה לא מחייבת, עם מילים שנעות על הסקאלה המקפיצה שבין "הזיזי את האגן" ל"בואי ושחקי לי במוט ההילוכים". האומה הלטינית, שגם היא אף פעם לא לקחה את עצמה ברצינות, התאהבה ומשם הדרך ממרכז אמריקה לדרום היבשת הייתה קצרה. והאמת, שאם חושבים על זה קצת, ולא לעומק, ספרדית היא כנראה השפה הכי פופולרית היום בעולם יחד עם אנגלית וערבית, כך שבאופן טבעי קהל צרכני המוזיקה הלטינית הוא אחד הגדולים היום בעולם, וברגע שהרגאטון החל להתפשט, אי אפשר היה לעצור את מפלצת הכיף הזאת.

עוד במאקו מוזיקה:

ואז הוא הגיע לישראל, בעיקר בעזרת המסלול הקבוע של כל משוחרר צה"ל טרי שכלל בתוכו טראקים בדרום ארגנטינה, רביצה על חופי ריו ובעיקר המון חופש, סמים ומסיבות בבואנוס איירס. ואיזו מוזיקה שולטת באותן מסיבות? זה נכון, רגאטון. וכך, מיד עם סיום הטיול והדיכאון ההגיוני שמגיע אחריו, חזרו אותם ישראלים לארץ עם פסקול לכל הזיכרונות שהשאירו מאחור. כי רגאטון זה בעיקר חופש - מנטלי ופיזי – פאן בשיא המקסימום. נכון, תחנות הרדיו המקומיות לא ממש אימצו את הקו שהביאו איתם אותם תרמילאים, אבל מה זה משנה? הפייסבוק הוצף בתמונות מהקרחון, והיוטיוב לא הפסיק לנגן זיכרונות. מתחת לפני השטח התחיל לבעבע כאן בישראל משהו חדש. משהו לטיני. סוג של המורדים 2.0.

את הסיבות להצלחתה והשתלטותה של המוזיקה הים תיכונית בשנים האחרונות, כבר אין צורך להסביר, זה נורא פשוט - זה נכון, זה שמח, זה קליל, ובעיקר מתאים בדיוק לאופי הישראלי, ולמרות שהחיים כאן הם סוג של מגש כסף חלוד, בסופו של יום ושבוע אנחנו בעיקר רוצים לרקוד, ואם בתקופה האחרונה יש תחושה שהאמנים הים תיכוניים ממחזרים את עצמם לדעת ונמצאים בדעיכה מסוימת, זה בעיקר בגלל שהאח החורג והשמח לא פחות, הרגאטון הישראלי, הולך וכובש כאן כל חלקה טובה, בקטע טוב.

עכשיו הגיע הזמן שתסתכלו על השמות ובעיקר על המספרים: גל מלכה וסטטיק מגרדים כבר את העשרה מילון צפיות ביוטיוב עם "בא לה לרקוד", בן אל תבורי ורון "סקיי" נשר גם הם בכיוון "מועדון העשרה" עם "#דובי גל", אגם בוחבוט השאירה את הילדה הקטנה של משה פרץ מאחור וטסה עד לריו כדי לעשות למעלה משני מליון צפיות לשיר האחרון שלה, קטריקס ודורון ביטון סופרים כבר 2.5 מיליון קליקים עם "אוהבת לרקוד", ואפילו דודו אהרון השכיל להבין שיש לא מעט קווי דמיון בין לטינו-אמריקה לישראל והוא מקפיץ מיליונים ורחבות עם "דובדבן", ובעיקר עם "טרמינל 3" שהרים אותו גבוה לאמריקה. אוי אמריקה. בזמן שאתם קוראים את המילים האלה אגב, כל המספרים פה למעלה כבר מזמן לא מעודכנים. מפלצת כבר אמרנו?

בזמן שמגזינים ואתרים שונים ברחבי העולם מקפידים לעדכן על עוד מיליון צפיות לאדל, שמות כמו ניקי ג'אם ו-ג'יי באלוין, סופרים מאות מיליוני צפיות ביוטיוב, מגלגלים ארגזים של כסף, ובחלקים נרחבים בעולם הם הם אלו שמובילים את כל המצעדים והרחבות, וכך, בלי לדעת בכלל, הם מהווים השראה לזרם המוזיקלי שכובש בימים אלה את ישראל. כי ככה אנחנ - אוהבים את השמש, רוצים לחיות כמו באמריקה, אבל עמוק בפנים מבינים שאנחנו מתכוונים לדרום היבשת, ולא לצפונה. זה מה שאנחנו - עם עייף בפוסט טראומה שבעיקר אוהב לעשות שמח, ורגאטון הוא ללא ספק הפסקול המושלם לכל הסיפור הזה. או בקיצור, שחררו את הראש ולכו להזיז אגן - לטינו אמריקה כבר מזמן כאן.