בקליפ לשיר החדש והמושלם של עדן בן זקן, "תל אביב בלילה", מופיע הסקייליין של עזריאלי. זה קצת מוזר, האמת, לשמוע את המשפט "אז בואי ניסע לתל אביב בלילה" ולקבל תמונת מאגר של עזריאלי. כאילו, עזריאלי? זה מה שמייצג את העיר? זאת האסוציאציה שעולה בראשם של אנשים שלא גרים בתל אביב וכבר אינם חיילים/עובדים במוקדי שירות? מעניין. את אותה התחושה המשונה קיבלנו עם "דרך השלום" המיתולוגי, שאמור להיות שיר עם אווירת סליז תל אביבית למרות שדרך השלום זה כמעט בגבעתיים. מי גר "ממש קרוב לדרך השלום?" זה אמין בערך כמו צמד המילים "מסיבה בחיפה". מי בכלל שוכרת דירה בדרך השלום? ואם כבר עלתה האופציה, כמה לחודש?

שלא תהיה טעות, לא מדובר בסנוביות ואין ציפייה מאמנים ששרים על תל אביב להפגין בקיאות בכל הסמטאות הנסתרות של עוטף רוטשילד. אבל בשנים האחרונות יש גל של שירים ים תיכוניים שמזכירים את תל אביב ושווה לבחון את הנושא. מעבר ל"תל אביב בלילה" ול"דרך השלום", יש גם את "תל אביב" של עומר אדם, "מלכת השושנים" של עדן, "הכל קורה בתל אביב" של דודו אהרון ושריף (שיר שחלף מעל ראשי, אבל לא מעל ראשם של 13 מיליון צפיות ביוטיוב) וטודו בום, אם בכלל אפשר להחשיב את סטטיק ובן אל בז'אנר.

וכן, היה כבר לפני איזה 15 שנה את "בחום של תל אביב" של שרית חדד, וזה שיר מהמם וחד פעמי. ולא רק חד פעמי, אלא גם מתווך דרך התל אביביות הכבדה מאוד של כותב המילים, עברי לידר. אגב, השיר הזה לא היה עובר היום מבחינת תקינות פוליטית. אשכנזי שכותב לאישה ממוצא מזרחי שיר שמתחיל במילים "פרחה במרצדס" זה בערך כמו שאסי דיין יכתוב לעפרה חזה את "שיר הפרחה" (להבדיל, סבבה). כאילו, אפשרי, אבל בנקודות ומקומות מסוימים בזמן שנגמרו ב-2004. 

 

עקרונית, עד לשנים האחרונות תל אביב לא הייתה חלק מהפופ הים תיכוני. שירים על תל אביב, נגיד "גן מאיר" או "על גגות תל אביב" או "לא עוזב את העיר" או כל אחד ממאות השירים האחרים, היו בז'אנרים אחרים וכללו לרוב התרפקות ספציפית של תל אביבים על עיר ילדותם (תל אביביים = יופמיזם לאשכנזים). מאז, תודה לאל, הרוק הישראלי מת ופינה את מקומו לפופ כיפי שברוב המקרים הגיע מהשוליים, מהפריפריה. הגשר של הים תיכוני לתל אביב היה עברי לידר או אריסה, כלומר אנשים שחשבו (וצדקו) שזאת תהיה "יציאה כיפית".

מאז, הכניסה המהוססת נמשכת ומתקבלת באהבה. הזמרים המדוברים לרוב בכלל לא גרים בתל אביב, אבל הסולד אאוטים שלהם הם בהיכל מנורה. ואלו עדיין שירים קצת שונים. הם לא על תל אביב עצמה אלא על עצמם בתל אביב, שירים של אורחים, שבאים אליה כשהם עצובים (עדן בן זקן) או רוצים להרים עם גייז (עומר אדם) או כשיש מצב להכיר מישהי (פאר טסי). הם עדיין מנקודת מבטו של התייר, בסוף הערב רובם חוזרים הביתה לעיר אחרת. 

איך שלא מסתכלים על זה, פופ ים תיכוני הוא המיינסטרים היום. יש את אלה שמקוננים על זה (רובם עברו כבר מזמן לשכונות הצפון), אבל הרוב מבינים שזה מעולה ויפה ונכון. השירים האלה מביאים לתל אביב משהו שהיא הייתה צריכה כבר מזמן, ואת תל אביב גם לאנשים שלא גרים בה. ואולי – סליחה על הדימוי המשומש – מנפצים את הבועה קפוצת התחת שכולם כל כך אוהבים לשנוא. נקווה שהם ימשיכו לגשש פנימה כי האמת היא שזה כיף לכולם, עיר גדולה צריכה שירים עכשוויים ומרימים על עצמה ולא רק שאריות מחוממות מהניינטיז. וזה גם בסדר לא לרצות להישאר ולגור, אפשר להבין. יקר פה רצח והכל מסביב תמ"א.