באוגוסט האחרון סיה הופיעה בפארק הירקון. השואו שלה לא היה מורכב מריקודים אקסטזיים שלה, ולא היו בו פלרטוטים עם הקהל. למעשה היא עמדה עם פאה, מרוחקת, כשבמרכז הבמה הופיעו רקדני מחול מודרני שהמחיזו בצורה דרמטית את השירים. חלק מהאנשים התבאסו, חלק רצו אפילו לתבוע (איפה זה עומד באמת?) אבל רוב הקהל הגן עליה מפני הביקורות ופשוט הכריז ש"זו האמנות שלה". האמנות הזו הביאה לה גם את תואר "אמנית השנה" בגלגלצ, שנה שלישית ברציפות, ואת שיר השנה, "Cheap Thrills", שנתיים אחרי ש-" Chandelier" זכה באותו תואר בדיוק.
הישראלים אוהבים את השירים של סיה כמו שהם אוהבים מעילי יוניקלו – הם טובים, מחממים, נחשבים איכותיים ועל-זמניים. "Chandelier" היה יכול להיות שיר השנה בכל שנה. את "Alive" היה אפשר לבצע בכל עונה של כל תחרות ראליטי. שיר השנה של 2016, "Cheap Thrills", באותה מידה היה יכול לצאת ב-2003: כולם השנה עשו טרופיקל האוס ע"ש מייג'ור לייזר, או דיסקו ע"ש ברונו מארס – סיה עשתה שיר פופ עם גוון בהיר של רגאטון בעזרת שון פול. כשטרנד מוזיקלי מתפוצץ, סיה לא מחשבת מסלול מחדש. היא ממשיכה לעשות את המוזיקה שלה ובדרך פלא להיות הכי רלוונטית.
ומה יותר רלוונטי בישראל מעצב? באופן כמעט גורף, שירי שנה הם עצובים. מאז 2010 אלה היו שירים של אדל, או סיה, או בלדה שסיה כתבה לריהאנה, או בלדה של ריהאנה. "Cheap Thrills" הוא לא בלדה, וגם "Chandelier" הוא לא בדיוק שיר קלאסי ליום הזכרון, אבל בפופ של סיה יש רובד עצבות גדול מאוד. בכל פעם שסיה שרה על הלילה, אי אפשר לשכוח את המשפט הפותח את שנדליר – "בנות המסיבה לא נפגעות, הן לא מרגישות כלום", שנאמר ממקום שבו בילויים הם לא שיא של החיים, הם בריחה מודעת לטשטוש חושים, לילה שמכסה על העצבות. "Cheap Thrills" הוא לא הבילויים של ריהאנה, בטח לא של ראפרים שמפזרים כספים – הוא בילוי זול של אישה שרוצה להשתכר ומהר, כדי לשכוח מה קרה הבוקר. גם שירי הדאנס של דיוויד גוואטה, בהם שרה, כוללים שורות של בחורה שמקבלת את העוצמה שלה אחרי שפל המדרגה, וכנראה זו המדרגה שהיא נפלה ממנה מרוב שכרות.
פה נכנס הסיפור האישי שלה. כמו מתחרה אהובה מריאליטי, סיה היא לא ריצ' גירל מלוס אנג'לס שבגיל בת מצווש הופיעה בערוץ דיסני ובגיל 19 כבר כבשה את הבילבורד. "ניסיתי להתאבד וגיליתי הפרעת אישיות דו-קוטבית", סיפרה בעבר על תקופת נעוריה, "התמודדתי עם אלכוהול וכדורים נוגדי דיכאון ומשככי כאבים". זה סיפור סינדרלה מאוד מוצלח, על הזמרת האוסטרלית שבמשך שנים הוציאה אלבומי טריפ-הופ או פופ אלטרנטיבי, כתבה להיטים לאחרים ורק אז פגשה את דיוויד גוואטה שנתן לה את הבוסט לפרונט. זה אמנם לא סיפור שהיה בפריים טיים שלנו, אבל הוא סופר בכל פעם שהושמעו להיטיה הראשונים. סיה מעוררת כל כך הרבה חמלה, שגם אם יש בך נים שנשאר אדיש לקול שלה, למשמע הסיפור האישי שלה הוא יתקפל.
תוסיפו לכל הצרות האלה לזה פחד במה גדול מאוד, ותקבלו זמרת עם קול ענק, שמסתתרת מאחורי פאה ובמרחק בריא מאור הזרקורים. בעוד שבעולם זה ככל הנראה מרחיק אותה מהערצה ברמות של ריהאנה וביונסה, כאן זה נותן לה נקודות. הפאה לא מרחיקה אותה – היא מעוררת אמפתיה והזדהות, היא צנועה, היא אמיתית. כשנינט הייתה כזו היא הייתה המאמי הלאומית, כשהיא אימצה גינונים של רוקסטאר היא איבדה את הישראלים.
לאהוב את סיה זה לא כמו לאהוב את ריהאנה או בריטני ספירס, למרות שהיא כתבה להן שירים. זה קצת כמו לאהוב את קולדפליי בעשור הקודם, או כמו לאהוב את אדל בנוכחי. זה לאהוב יציבות, צניעות, מוזיקה נעימה שטומנת בה מימד אמנותי ואפל, גם אם לפעמים הוא כמעט לא קיים.