מעולם לא הבנתי בדיוק את משמעות השורה "Do You Have to Let It Linger". התרגום של המילה בעברית הוא "להשתהות" או להתמהמה", אבל בהקשר של השיר, זה יותר כמו "למה אתה מותח את הסוף כמו גומי?" או "למה אתה נותן לזה להימרח?". "Linger" הוא שיר אהבה מושלם, אבל גם שיר שהעצבות העולה ממנו היא אינסופית. נערה מאוהבת שרה אותו לבחור שהיא דלוקה עליו. הוא מצידו לא באמת רוצה אותה, אבל גם לא משחרר אותה. מה יכול להיות יותר טרגי מזה? אולי מותה של דולורס או'ריורדן בגיל 46, לבדה בחדר במלון מפואר בלונדון.
בשעה הזאת עדיין לא ברורים הפרטים. אבל בהיסטוריה שלה היו בין היתר אנורקסיה, דכאונות כבדים, שתייה ונסיונות התאבדות עם כדורים. לפני שלוש שנים היא נעצרה אחרי שהתפרעה בטיסה. היא נשפטה ונקנסה. דובר אז על כך שהיא סובלת מהפרעה דו-קוטבית. שמח זה לא היה. מה שעוד יותר עצוב בסיפור זה ששלושת הילדים שילדה, ואותם אהבה יותר מכל, גם הם לא הצליחו להביא לה מספיק אושר, שימחק את הצלקת שהשאירו בה ארבע שנים של התעללות מינית שעברה בילדותה, מידי מבוגר שהכירה היטב.
הפרטים האלה אינם מופיעים בוויקיפדיה. כדי לדלות אותם הגעתי למאמר מהטלגרף של בלפסט שבו מישהו שהכיר אותה היטב, ודיבר איתה אחרי האירוע במטוס ב-2014, קיבל ממנה (כנראה לראשונה) את הפרטים. ההתעללות התרחשה בעיר הולדתה באירלנד, וכמו ברוב המקרים האלה, גרמה לה בהתחלה לתחושות אשמה קשות וגועל. בשנים הראשונות של הקריירה שלה, המצוקות שלה היתרגמו לאנורקסיה קשה ואחר כך לאלכוהוליזם.
התוקף שלה מעולם לא הובא לדין. באותו ראיון סיפרה או'ריורדן שעם השנים היא מחקה אותו מזכרונה. הוא שב אליה רק בהלוויית אביה לפני חמש שנים. לקראת ההלוויה היא הבינה שהוא יהיה שם, והיא תיאלץ לראות אותו. והוא אכן היה שם. הוא ניגש אליה וביקש להתנצל אבל היא לא ידעה מה לעשות ופשוט ברחה ממנו. המפגש הזה החזיר לה בבת אחת את כל הזכרונות. איזה ערך יש להתנצלות הזאת?
כך או אחרת, או'ריורדן היא קורבן של תקיפה מינית קשה. עד כדי כך קשה, שאפילו השנה, במסגרת גל ה-Me too, לא היה לה אומץ לקום ולדבר על כך. אבל אני בטוח שגם הגל הזה לא עזר לה לשכוח. אפשר להתנחם בכך שבשנים בהן נשאה את הצלקת, היא בכל זאת הצליחה להשאיר אחריה מורשת מוזיקלית חובקת עולם. כסולנית להקת הקרנבריז היא מכרה יותר מ-40 מליון עותקים מאלבומיה ברחבי העולם. אז בואו נעזוב רגע את העצב ונתרכז במוזיקה.
יש שירים כאלה, שמגדירים תקופה. שירים שהופכים להמנונים עולמיים, ומככבים ברגעים קריטיים בחייהם של מיליונים. לדולורס או'ריורדן והקרנבריז היו שניים כאלה: "Linger" ו"Zombie". בשנות ה-90 היא היתה אחת מזמרות הרוק החשובות בעולם. לא כל כך בגלל המוזיקה כמו בגלל אופן השירה המיוחד שלה, מין זעקה כזאת קורעת לב, של חיה פצועה. זעקה שעם קול המצו סופרן הגבוה שלה, הגדירה תקופה.
כשמבינים את הסיפור שלה, הזעקה הזאת שלה מקבלת מימד עוד יותר מבהיל. והשירה המיוחדת שלה, שנמצאת כאילו לא על הצליל אלא לצידו, נשמעת חזקה עוד יותר. אם רוצים לדבר על דברים שמחים, ההצלחה באה לה בגיל צעיר ודי בקלות. בגיל 19 היא כבר התקבלה באודישן ללהקה שפעלה בעיר הקטנה לימריק שבאירלנד. חברי הלהקה לא כל כך ידעו לנגן, אבל דולורס כבר כתבה בעצמה שירים. הם שלחו לחברות התקליטים קסטה עם השיר "Linger" ומיד קיבלו חוזה.
לפעמים יש מזל. הקרנבריז שלחו את הקסטה שלהם כאשר בעולם שלט הגראנג' שבא מסיאטל. נירוונה היו מלכי העולם ולצידם פרל ג'אם ואחרים. היה ברור שצריך גם רוקריות, MTV הגיב טוב מאוד לבחורות. כך הגיעה הארייט ווילר עם הסאנדייז לראש המצעד האמריקאי, ומיד אחריה התגלתה פי ג'יי הארווי. מגלי הכשרונות באנגליה ואירלנד קפצו אז על כל בחורה רוקיסטית, ובטח אם התברר שהיא כותבת שירים. במקרה של או'ריורדן, לא היה צריך להיות גאון כדי לזהות את הכישרון.
החוזה הביא איתו את סטיבן סטריט, שהיה אז אחד המפיקים הכי נחשבים באנגליה, עטור בתהילת הסמית'ס ואלבום הבכורה של מוריסי. חברי הקרנבריז לא האמינו שכל זה נפל עליהם. סטריט מצידו ידע איך לזכך את השירים הלא אפויים שלהם לכדי משהו קוהרנטי. הם הוציאו שני סינגלים "Dreams" ו"linger", שלא ממש הצליחו. אבל ל"linger" צולם קליפ בהשראת סרט הסרט "אלפאוויל" של ז'אן לוק גודאר, שתפס את העורכים של MTV, ויותר מזה לא היה צריך. השיר נטחן בטלוויזיה, יצא שוב כסינגל ואלבום הבכורה שלהם מכר 5 מיליון עותקים בארצות הברית.
שנה אחר כך הגיע האלבום השני עם "Zombie" וקליפ זכור שבו או'ריורדן בבגד מוזהב. זה כבר היה המנון רוק חובק עולם של ממש. מהאלבום הזה נמכרו בעולם יותר מעשרים מליון עותקים. והוא כלל עוד כמה להיטים, הגדול שבהם הוא "Ode to my family". שלושת האלבומים הבאים כבר לא חזרו על אותה ההצלחה, ובסוף שנות התשעים הלהקה התפרקה. או'ריורדן הוציאה אלבומי סולו, השתתפה בפרויקטים, אבל מה שהיום כבר ברור, זה שהיא בעיקר היתה עסוקה בהתמודדות עם השדים שלה.
היה לה בן זוג אוהב במשך עשרים שנה, שאיתו הולידה ילדים. היא היתה אחת מעשר הנשים העשירות באירלנד, וכקתולית אדוקה הופיעה כמה פעמים בפני האפיפיור ברומא. אבל השדים לא עזבו אותה. וגם לא המוזיקה. ב-2016 היא עוד הצליחה להקליט אלבום משונה חצי אלקטרוני עם הרכב בשם D.A.R.K שכלל את הבסיסט המקורי של הסמיתס אנדי רורק וזמר בשם אולי קורצקי, שהתחלק איתה בקטעי הסולו. בתחילת 2017 היא הקליטה אלבום אקוסטי עם חבריה לקרנבריז. אלבום שהוא בעצם "אנפלאגד מיטב הלהיטים". היא נשמעת בו מבוגרת יותר. הקול שלה כבר לא חד כמו פעם, אבל הוא יפה כמו שהיה, ויש בו עומק.
בלונדון היא היתה בסשן הקלטות. זה לא נגמר טוב. אתמול, יום שני, בתשע בבוקר שעון לונדון, היא נמצאה מתה. לבד במיטה. לא ברור עדיין מה קרה שם, אבל מה כבר יכול היה לקרות שם? ובכל אופן, זה סיפור מאוד עצוב. סיפור שמדגים שוב כמה הצלחה וכסף, לא יכולים לרפא פצעים איומים שנגרמו על ידי חיות אדם. עצוב. היא היתה רק בת 46.