"אבל האמנית של חיי היא ביונסה. והאלבום הזה בשבילי...׳Lemonade׳ הוא כל כך על זמני. ביונסה היא כל כך על זמנית. כל פרט קטן כל כך מחושב וכל כך יפה וחושף את הלב. כולנו זכינו לראות צד נוסף בך, צד שאת לא תמיד זוכה לראות. אנחנו מעריכים את זה וכולנו מעריצים אותך. את האור שלנו", כתבה הגולשת לילך-נואלס, פורום ביונסה הרשמי, תפוז. טוב, לא ממש, את המילים מלאות האהבה האלה, אמרה אדל. זה היה על בימת טקס פרסי הגראמי בו היא זכתה בחמישה פרסים (הזוכה הגדול של הערב), בהם הפרס לאלבום השנה על אלבומה האחרון "25". מבחינת הנתונים היבשים אדל השאירה אבק לביונסה בטקס, אבל היא לא מסוג האנשים שיתנו לזה לבלבל אותם. ביונסה מבחינתה היא ההשראה, האוויר שהיא נושמת והשירים להם היא רוקדת כשהיא ממש שיכורה. ולכן זה היה צריך להאמר.
כן, כזאת היא אדל אדקינס, כבר שנים הזמרת הכי מצליחה בעולם ועדיין מנצלת כל הזדמנות כדי להזכיר לנו שהיא קודם כל מעריצה של ביונסה. כאילו, ההבדל העיקרי ביניכם לבינה הוא שלה יש את הטלפון של ביונסה בחיוג המקוצר ("סירי. חייגי לביונסה") אבל מעבר לזה אתם ואדל - בול. והאמת? יש בזה משהו. לא ברור אם מדובר באסטרטגיה שיווקית גאונית שמלווה אותה מתחילת הדרך ומתבססת על צניעות ונגישות או סתם באישה כנה בצורה יוצאת דופן, אבל אדל - פלוס מינוס כמה מאות מיליוני פאונדים - היא כמו כולנו. בקילוגרמים העודפים שלה היא נאבקת רוב חייה, היא מתה על יין אדום ולזניה והכי היא אוהבת לשתות ואז לצייץ שטויות בטוויטר שלה (לקראת האלבום האחרון המנהלים שלה ביקשו ממנה להרגיע). בגיל 28 היא נשואה לבחור בשם סיימון שלא נראה כמו כוכב בשום קנה מידה, נמוך שמנמן ועם זקן מדובלל. אה, כן, וכמו כולנו גם היא חלמה פעם להיות חלק מהספייס גירלז. בניגוד לביונסה אגב, שלפני כמה זמן ביונסה התעטשה בהופעה והמעריצים השתוללו כי זו הייתה הוכחה לזה שהיא יצור אנושי שגם מצטנן לפעמים. אף אחד לא יתלהב אם אדל תשתעל ותזרוק כמה ניירות טישו. זה יושב עליה בול.
אדל היא דוגמה מובהקת של שלם הגדול בהרבה מסך חלקיו. הקול שלה הוא אחד הטובים ביותר בתעשיית המוזיקה, הוא חזק וברור ונשמע כאילו הוא בוקע מהלב ולא מהמיתרים. אבל בלי לזלזל בה לרגע’ הוא גם לא קול מיוחד. אין לה את החספוס של איימי ווינהאוס, את שמונה האוקטבות של מריה קארי (בזמנה) או את הטכניקה המושלמת של סלין דיון. אדל היא פשוט זמרת ממש אבל ממש מצוינת. וזהו.
ויש עוד עניין עם איימי. כשיצא אלבום הבכורה של אדל (“19”) בשנת 2008, כל זמרת צעירה שכתבה שירים שנשמעים כמו זמרות הסול של שנות השישים והשבעים הועמה מיד למבחן מול ווינהאוס. במיוחד אם היא הגיעה מאנגליה. איימי ווינהאוס הייתה בזמנו היהלום המדמם של תעשיית המוזיקה הבריטית כשרק שנתיים קודם לכן היא הוציאה את אחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים, "Back To Black". בהשוואה בין שתיהן אדל תמיד הפסידה. היא לא כותבת שירים כמו איימי, אין לה את השדים השחורים האלה שגוררים אותה לתהומות עמוקים עד אין סוף. מצד שני אדל עדיין איתנו והשנה מלאו שש שנים לפטירתה של ווינהאוס. כל מי שראה את ,“Amy” הסרט הדוקומנטרי המצוין על חייה של ווינהאוס זוכר איך הגיב כשלמד ששירים כמו ״Love Is A Losing Game״ נכתבו במחברת קטנה ב-10 דקות של ישיבה מעושנת בחדר ההקלטות. בלי שיפוצים, ישר מהמחברת לאלבום. אצל אדל זה לא ככה. אם תעברו על רשימת הקרדיטים באלבומיה תגלו שבכתיבת כל שיר היו מעורבים לפחות שני אנשים. אבל זה ממש בסדר, אדל לא צריכה להיות איימי. היא עושה עבודה מצוינת בלהיות "רק" אדל.
"25", האלבום שהוציאה לפני שנתיים הוא אחד האלבומים האהובים עלי בכל הזמנים. ולא רק עלי, גם אמא שלי חולה עליו ואפילו סבי בן ה-93 שמע את "Hello" והתרגש. בגלל השיר "All I Ask" (אותו כתבה עם ברונו מארס) אפילו קנית לעצמי כרטיס להופעה שלה בליסבון, פעם ראשונה שאני טס לראות הופעה בחו"ל ועוד בשביל שיר שמרוב שהוא לא ״מגניב״ הוא נשמע כאילו הוא לא נכנס לאלבום Guilty של ברברה סטרייסנד ובארי גיב (1980). שיר מספר ההאזנות שלי אליו כבר מזמן חצה את האלפיים. ההופעה הראשונה של אדל בה נכחתי גם פתרה לי הרבה מהשאלות שהיו לי לגביה, אחרי שפרטתי על "למה היא בסך הכל יוצרת מאוד מאוד מוכשרת אבל גם לא 'על זמנית'", ראיתי בעיניים למה ההצלחה הענקית שלה רחוקה מלהיגמר בזמן הקרוב.
יגיד לכם כל מה שהיה בהופעה של אדל שהרגעים הכי טובים בה הם לא השירים, אלא הדיבורים שבין לבין. הרגע הזה בזמן “Hometown Glory” כשנערה פורטוגלית התעלפה ואני בכלל לא שמתי לב, אבל אדל ראתה מהבמה, הפסיקה לשיר בזמן הפזמון ולא חזרה עד שהייתה בטוחה שהנערה בסדר. או החלק בו היא מגיעה לבמה הקטנה ביותר במרכז האולם - כדי שגם האנשים שלא היה בידם כדי לשלם על vip - ירגישו שהם זכו לחוויה אדל השלמה ומתחילה לעשות סלפי עם כל האנשים בסביבתה עד שהם בטוחים שהתמונה מספיק טובה לאינסטוש. בסופו של דבר מאדם שבא להופעה כי הוא רצה לשמוע לפחות פעם אחת בחייו את "All I Ask" (שמע ונהנה, אגב) יצאתי מאוהב באדל האדם. ולא רק אני, התחושה הכי חזקה שאדל מצליחה להעביר לקהל שלה היא "היי, אני בדיוק כמותכם". הרי רק במקרה אני פה על הבמה בגראמי, בכלל באתי לראות הופעה של ביונסה וקיבלתי כרטיסים ממש טובים. אם תאמינו בעצמכם מספיק ותרדפו אחרי החלום שלכם אין ספק שיום יבוא וגם אתם תהיו כאן. אחרי ההופעה של אדל התחשק לי בעיקר לשתות איתה בירה. לשאול אותה אם היא נהנתה בהופעה של אדל ולספר לה שהיא חייבת לראות את עונה החדשה של "עקרות בית אמיתיות".