אריאל זילבר צודק במחאה שלו נגד אקו"ם, בגלל שבטקס פרסי אקו"ם, שנועד לתת כבוד ליצירה ישראלית, צריך להיות מקום לכולם - גם ל"דג נחש", שהם אחד הסמלים החשובים של השמאל הישראלי - המדיני, והחברתי - בעשור האחרון, והם אלה שפתחו את הטקס עם השיר הסופר-פוליטי "זמן להתעורר", וגם לאריאל זילבר, בעל הדעות ההפוכות, שגם הוא חושב שצריך להתעורר, אבל מסיבות אחרות.
מה שדליה רבין עשתה לאריאל זילבר הוא סוג של אלימות
טקס פרסי אקו"ם הוא מקום שצריך לקדש יצירה מוזיקלית טובה, בין אם מדובר בשירי אהבה או שירי מחאה. מרגע שוועדת הפרסים קבעה שלזילבר מגיע פרס למפעל חיים על יצירתו המוזיקלית - הפרס צריך להינתן לו, ולא משנה אילו לחצים פוליטיים כאלה או אחרים מופעלים, בטח שלא מצד אנשים כמו דליה רבין, סגנית-שר הביטחון לשעבר, דירקטורית של כבוד באקו"ם, שמה לה ולאמנות.
דליה רבין הרי לא תצא באמצע הצגת תיאטרון ב"קאמרי", שתוקפת מדיניות כזו או אחרת של ישראל, והיא הרי יושבת בשקט כאשר אמנים ישראלים מציגים בחו"ל מיצגי-דם התוקפים את המדינה. מדינה, שאביה היה אחד מגדולי מנהיגיה, וטען ש"האלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה". עם כל הצער והכאב החדים והעמוקים על הרצח הנורא של יצחק רבין ז"ל, מה שדליה רבין עשתה לאריאל זילבר הוא סוג של אלימות על רקע נקמנות אישית. מי שחושב אחרת הוא כנראה תמים.
מנכ"ל אקו"ם, יוריק בן-דוד, אמר בטקס שמדובר ב"ערב עצוב, בגלל המחלוקות שהגיעו לטונים צורמים, אבל הן חלק מהמדינה שלנו וצריך ללמוד לחיות איתן. קשה לנו עם הקיצוניויות האלה, משני הצדדים". ובכן, לתת למישהו פרס למפעל חיים ואחר כך לקחת לו אותו רק בגלל לחצים פוליטיים - זה עצוב, זה צורם, זו בדיוק הדוגמה ההפוכה למשפט "צריך ללמוד לחיות עם המחלוקות". קשה לך עם דעות קיצוניות - אל תנהיג אמנים. כי אחד התפקידים של האמנים הוא לבטא את הדעות הללו, שאף אחד לא רוצה לשמוע, וכן - משני הצדדים.
הממסד התרבותי לא רשום בטאבו על שמו של השמאל
אריאל זילבר צודק, משום שכאשר אנחנו אומרים שמוזיקה ויצירה, במיוחד במדינה כמו שלנו, הן כלי ביטוי חשוב על מנת להיות מעורב, להתריס, ולהביע מחאה פוליטית, אנחנו יוצאים מתוך הנחה מובלעת שמדובר בפוליטיקה של השמאל, במחאה של השמאל, בדעות של השמאל, ולא של הימין, זה הרי טבעי, נוח, הכי הומאני, הכי מסתדר לנו בראש. שירי המחאה שנחשבים למובחרים ביותר - בין היתר אלה של מוש בן ארי, ששר הערב את "ואיך שלא" של זילבר - נכתבו כאן מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, או מהצד החברתי - כלומר השמאלי מבחינה כלכלית-חברתית.
לעומתם, אריאל זילבר שייך לקבוצת אמנים מצומצמת מאוד - כמו למשל סאבלימינל, או עופר לוי, שמחזיק בדעות דומות לשל זילבר, שהעזו להביע כאן מחאה פוליטית מהצד הימני של המפה, והצליחו בזכות (או למרות) זאת. גם לימין הישראלי מותר שיהיו לו אמנים פוליטיים, גם להם מותר להביע מחאה, וגם להם מותר לחלק פרסים. לשמאל הישראלי אין בעלות על הממסד התרבותי, הוא לא רשום על שמו בטאבו. השמאל הישראלי לא יכול לצפות שאמנים חובשי כיפה ישירו לו רק "יפה כלבנה" או "קטונתי" כדי להתחנף לגלגלצ. בלי קשר לבית הגידול שלי ולדעותיי הפוליטיות - המוזיקה צריכה להיות המקום שבו האמן והיוצר הם הכי אמיתיים, לפי צו מצפונם והלמות ליבם.
אריאל זילבר מוחה מתוך כאב בטקס אקו"ם
אריאל זילבר צודק, כי אם המצב היה הפוך, וזילבר היה מחרים את טקס אקו"ם בגלל שאחינועם ניני מקבלת פרס, ופוליטיקאים מהימין היו משכנעים את אקו"ם לקצץ לניני בכותרת של הפרס ולהקטין אותה - את הזעקה היו שומעים בתקשורת במשך חודש. בלי קשר לדעות הפוליטיות הפרטיות שלי - אקו"ם היא אגודת יוצרים שצריכה לכבד את כל היוצרים באשר הם, ולא להפוך את אירוע פרסי אקו"ם שהיא כה מתגאה בו (ובצדק - אירוע יפה ומכובד), לסחר-מכר פוליטי מתועב שבו נכנעים לכיפופי ידיים ולחצים. מדובר בצביעות, כי יש כאלה שכאשר נוח להם, אז האמנות והפוליטיקה מחוברות, וכשלא נוח להם - אז הס מלהזכיר פוליטיקה ואמנות יחד.
הפרס ניתן לזילבר כמלחין, וכאדם עם נפש חופשיה שממנה נבעו אותם לחנים
אריאל זילבר צודק, משום שהפרס למפעל חיים ניתן לו על היותו מלחין מחונן, לא על היותו כותב טקסטים. מרבית שיריו המפורסמים והאהובים ביותר מורכבים מלחנים נהדרים שהוא יצר, אבל במקרים רבים עם טקסטים ומילים, שחיברו אחרים, וזה סוד קסמו, זה מה שהפך אותו לאהוב כל כך בעשורים קודמים, שידע להלחין בכישרון גדול את מילותיהם של אהוד מנור ז"ל, שמוליק צ'יזיק ז"ל ואחרים. זילבר גם כתב טקסטים יפים (כמו "ואיך שלא"), אבל עיקר תרומתו הגדולה למוזיקה הישראלית היא כזמר-מבצע וכמוזיקאי - מלחין ומעבד.
ברגע שזילבר הפך לאמן פוליטי וקיצוני בדעותיו, והחל לכתוב ולהקליט שירי מחאה אגרסיביים - כוחו הפופולרי כאמן אהוב פחת. האם שירי האהבה, הטבע והחיפוש העצמי הגדולים של זילבר, הקלאסיקות שלו מעשורים מוקדמים, טובים יותר משירי המחאה שלו מהעשור האחרון? את זה הקהל ישפוט, את זה ההיסטוריה תשפוט, את זה ישפטו העורכים בתחנות הרדיו השונות והמגוונות, שהם אלה שמחליטים, בסופו של דבר, האם להשמיע לאורך השנים את "ברוש" ו"בטי בם" או את "כהנא צדק", את "רוצי שמוליק" ו"אני שוכב לי על הגב" או את "יהודי לא מגרש יהודי".
מוטי קירשנבאום מציג את זילבר: "לא רוצה לחיות בחברה שבה רק את דעתי מותר להביע"
אריאל זילבר צודק, משום שהערב, על במת טקס אקו"ם, הוא עמד על כך שהפרס ניתן לו עצמו, לאריאל זילבר האדם, ושלא ניתן להפריד את האדם משיריו, את היוצר מיצירתו. יש מקרים שבהם אפשר וצריך להפריד בין האדם ליצירתו, אבל במקרה הזה זילבר צודק לגמרי, משום שהפרס ניתן לו כמלחין, לא ככותב מילים לשירים. וכמלחין אריאל זילבר האדם הוא איש פורה, יצירתי, חופשי, שמח, להוט, משתולל, בעל דמיון עשיר, אופי פראי, ונפש משוחררת, חלוץ מוזיקלי אמיתי, שצועק את צעקת הבריאה, בריאת המוזיקה.
אריאל זילבר המלחין הוא אדם שעף, שמרחף, גם אם הוא קטוע רגל מנעוריו. זילבר היוצר הוא מאלה שבגללם ובגלל שכמותם הומצא הביטוי "נתן דרור ליצירתו". הלחנים שלו מקוריים, נחשוניים, קופצניים, מתפרצים, סוחפים, גרוביים, כיפיים. אריאל זילבר המלחין הוא אמן גדול, שראוי לפרס על מפעל חייו כיוצר, אמן שגם אחרי שילך לעולמו בשיבה טובה, שיריו המעולים יישארו עימנו לעוד שנים רבות.
האיש שגילה את פורטיס, סינגולדה, בללי ועמיר לב
אגב, אותו "מפעל חיים" מוזיקלי של אריאל זילבר לא כולל רק את השירים והקריירה הפרטיים שלו. זילבר היה זה שנתן צ'אנס ראשון לרמי פורטיס הצעיר בימי להקת "תמוז" בשנות ה-70', הוא (ולא שלמה ארצי) גילה ראשון את הגיטריסט אבי סינגולדה, את אבי בללי מ"נקמת הטרקטור", ועזר לעמיר לב בתחילת הקריירה שלו.
את פסטיבל הפסנתר האחרון פתח אריאל זילבר במופע עשיר, בו אירח את מתי כספי ושלומי שבן, מופע שנערך, אגב, באותו אולם (נגה-גשר) בו נערך הערב טקס פרסי אקו"ם. זה היה רגע יפה בו הראה הממסד התרבותי שהוא "מוחל" לזילבר על "פשעי" העבר שלו, ו"מסכים" לחגוג לו יום הולדת 70 ולקבל אותו חזרה אל חיקו. הערב הסתבר שגם בחיק הזה לא תמיד חם ונעים.
אני עומד על זכותו של אריאל זילבר לקבל הכרה כאמן חשוב, בולט וגדול במוזיקה הישראלית, אמן ש"מפעל חייו" המוזיקלי עולה בעיני לאין שיעור על השפעתו הפוליטית הלא עקרונית. ולגבי האמונות שהוא מחזיק בהן והדברים שאמר על הקהילה הגאה, ערבים, חיילים, יצחק רבין ז"ל, הרוצח הארור יגאל עמיר, ההינתקות מעזה, המתנחלים וכל שאר הנושאים - על זה אני מוכן להתווכח איתו עד הבוקר.