בנובמבר האחרון הופיע קניה ווסט באצטדיון רמת-גן. על פניו, היה אמור להיות מדהים: אחד מאמני ההיפ הופ הכי גדולים, מצליחים ויצירתיים בעולם מגיע להופיע אצלנו כשהוא בשיאו. יש לו ארנסל בלתי נגמר של להיטי ענק שמבטיח שהקהל יקבל את כל מה שהוא אוהב, ידע את כל המילים ולא יפסיק לרקוד. בפועל, קיבלנו אדם אחד על הבמה שמופיע עם פלייבק, מריץ את הלהיטים כמו מכונה משומנת וחסרת רגש, ולא מתקשר עם הקהל. טכנית הכל היה בסדר, קניה זה קניה, השירים גאוניים, ובכל זאת - היה חסר משהו. משהו חמקמק, שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע. עד ההופעה של פרדי גיבס אתמול בבארבי.

הידיעה שחברת ההפקות נרנג'ה מביאה את פרדי גיבס להופיע בארץ הייתה מרגשת כשלעצמה. בעוד בשנים האחרונות אנחנו נהנים מרכבת אווירית של הופעות בינלאומיות שוות, החל מענקי פופ דרך להקות אינדי להיפסטרים ועד גאוני ג'אז ליודעי דבר, חובבי ההיפ הופ המקומיים נותרו די מקופחיפ. לכן ההזדמנות לראות בהופעה חוויה ראפר ייחודי כמו גיבס, ועוד באווירה היחסית אינטימית של הבארבי, הייתה משמחת ומבטיחה.

הערב התחיל בחימום של מיכאל כהן המקומי (שגם כותב למאקו מוזיקה טור היפ הופ), שלמרות הנסיבות הבעייתיות (כמה תקלות טכניות, קהל שחיכה לפרדי) הצליח להרים ולייצג את הסצנה המקומית בכבוד. אחריו עלה לבמה הדיג'יי שגם ליווה את גיבס במהלך ההופעה, עם סט קצר של שירי היפ הופ במטרה להכניס אותנו לאווירה. ובהערת שוליים, קשה שלא להתייחס לתגובה של הקהל כשהושמעו שירים של קנדריק לאמאר - אוהבים אותו. מחכים לו. שמישהו כבר יביא אותו.

ואז עלה פרדי גיבס, לבוש באוברול ועטוי מסכת שוד על הפנים שמזכירה לקהל שמדובר פה ב-O.G אמיתי. כבר מהשיר הראשון, שבו הוא גם ציטט שורה שלו, אי אפשר היה שלא לחשוב על טופאק. הסגנון, הלוק, ההגשה, העמידה על הבמה - כולם הזכירו את המלך המנוח של הגנגסטה ראפ. זה יכל ליפול בקלות למקום של חיקוי זול וחסר מעוף, אם לא הייתה לפרדי את המודעות והכוונה לכך שנתנו לדמיון הזה תחכום ועומק. הוא הצליח להביא אנרגיות של פעם, אבל בלי ליפול לנוסטלגיה. הוא שר היפ הופ שכבר לא עושים היום, כזה שנחשב מיושן או לא מעניין, ולא מתנצל עליו אלא נותן כבוד לטקסט ולסיפור שהוא מספר.

לא היה שום דבר צפוי בהופעה הזאת. פרדי, שהוכיח מעל לכל צל של ספק את יכולותיו כראפר, ירה את הצרורות שלו כשהוא לא מפחד לשיר קטעים רבים ללא ביט מאחוריו, להופיע בחושך, לחזור על שירים פעמיים כי הוא מרגיש שזה נכון, ואפילו לעצור לרגע הכל, לעצום עיניים, לחייך ולהתפלל. הקהל היה כל כך משולהב, אנרגטי ומלא אהבה אליו - והיה נפלא לראות כמה שהוא מתרגש מזה.

גיבס הוא לא סופרסטאר. הוא ראפר ייחודי, מגניב, מוערך ואהוב המבקרים, אבל הוא רחוק מסחרית וסגנונית מההיפ הופ ששולט היום בתחנות הרדיו. ללהיט הכי גדול שלו יש 3 וחצי מיליון צפיות ביוטיוב, בדיחה במדדים של שמות כמו דרייק או קניה. ולכן נראה שהמפגש שלו מול הקהל החם והנהדר שהיה אמש בבארבי לא היה לו מובן מאליו. והוא בתמורה נתן את הכל.

אי שם בשיאה של ההופעה, כשפרדי שר את הלהיט הכי גדול שלו עד כה, "BFK" מהאלבום פיניאטה, נזכרתי בערב ההוא בהופעה של קניה ווסט באצטדיון רמת גן. ורק אז סוף כל סוף הבנתי מה היה חסר לי אז: אותנטיות. והמושג הזה, שאו שיש לך או שאין לך אותו, הוא מה שעשה את ההופעה של פרדי גיבס כל כך מיוחדת. הייתה שם אמת, כנות, נגישות. פרדי התרגש, ונתן לנו להתרגש איתו. הוא נגע בקהל, הרקיד אותו, הסתכל עליו, תיקשר איתו והביט עליו. כמה פעמים במהלך ההופעה נשמע מישהו בקהל אומר משהו בסגנון "איזה גבר!". ובאמת, התחושה הייתה שפרדי הוא חבר שלנו.

וכך, למרות הסיכון בציניות שהייתה יכולה להיות בהופעה של ראפר שחור שמגיע מהמצוקה של ארה"ב ומופיע מול טינאייג'ירז לבנים ומרופדים, היה חיבור כן ותחושה של אנדרגראונד אמיתי. כשהקהל צעק עם פרדי "פאק דה פוליס" שוב ושוב לאורך ההופעה הייתה תחושת קתרזיס משחררת מהמציאות הכל כך לוחצת שלנו. בסוף ההדרן השני, אחרי שפרדי כבר ירד מהבמה והדליקו את האורות, הוא חזר כדי ללחוץ ידיים לקהל. פתאום האיש הגדול והקשוח הזה, ששר על פשע, סמים וביצ'ז, היה כזה חמוד, חייכן ומוקיר תודה. וברגע הזה ההיפ הופ התגלה כמה שהוא באמת, או מה שהוא צריך להיות באמת מאחורי כל ההתמסחרות: רגש חשוף, בוטה ואמיתי.