במשך שנים אהבתי לזייף שירים. הייתי יושבת בבית הוריי וצווחת את "יקירתי" (השיר המועדף עליי לזיוף) ואחר כך קצת זיופים ל"זה מכבר", גם זה בגרסת אסף אמדורסקי כמובן. זה היה נראה לי לגיטימי, רוב בני האדם לא היו שומעים את הזיופים שלי והמשכתי בחיי ברוגע ובכיף.

ואז הגיעו תכניות הריאליטי וגיליתי שאנשים באמת יודעים לשיר, ולא מדובר רק בזמרים שאני מכירה אלא ממש באנשים מן הרחוב. לאט לאט הבנתי שלזייף שירים הופך פחות ופחות לגיטימי. ולא ברור למה. וחמור מכל, במספר ערבי קריוקי או שירה בציבור שנקלעתי אליהם ראיתי שאנשים ממש מתאמצים לבחור את השירים שיישבו הכי טוב עם הקול שלהם, באופן ביזארי מנסים לא לזייף ואפילו לשמור על קול אחיד. כשהם יורדים מהבמה הם מצפים למחמאה בנוסח - "אתה חייב ללכת להכוכב הבא/ אקס פקטור/ אמריקן איידול אינדונזיה".

הבנתי שאת הזיופים שלי אני צריכה לשמור בבית לבד, גג באוטו. או גג במשרד (סליחה שכניי לחדר שאתם צריכים לשמוע את זה לפעמים). בקיצור, השמעת השירה שלי בציבור הפכה עם השנים לעניין בלתי לגיטימי בעליל. כל זב חוטם יודע עכשיו לשיר את זמר שלוש התשובות בלי זיוף אחד ואני צריכה להיכלא בכלוב.

כל הקושי הזה צץ אצלי עכשיו שוב, הקריוקי חזר להיות קול, ואני צריכה איכשהו למצוא פתרון לאהבתי לשירה מחד, והזיופים שלי מאידך. ולא רק זה, עכשיו גם נשלחתי ליומיים מרוכזים של קריוקי בטוקיו, בירת הקריוקי.

תרבות הקריוקי משתלבת מדהים בטוקיו, עיר שהכל בה אקסטרווגנטי ועומד בניגוד גמור לאופי השקט של היפנים. ובכלל מדובר בעיר מלאת ניגודים - בטוקיו תוכלו לאכול גלידה בתוך חצי כיכר חלה ופרוסת עוגה שלמה בתוך קרפ, יחד עם קצת פירות, קצפת ונוטלה. אבל גם אוכל קלאסי - הסושי הכי טעים שאכלתם בחיים שלכם ומרקי ראמן הכי מפנקים במחירים וטעמים שלא יאפשרו לכם יותר לשלם 50 שקלים על רול דלוח בסושיה הקרובה למקום מגוריכם. הרחובות בטוקיו עצומים, המגדלים הופכים את ניו יורק לפתח תקווה ומכל כיוון אתם שומעים את לוחות המודעות המדברים. מתכון לרעש בטוח. ועדיין, הכל שם שקט. ממש שקט. מה שממש לא הסתדר עם הטונים המעט בעייתיים של הקול שלי.

אין תמונה
כל זה. ושקט

היפנים הם אנשים מאוד מנומסים ומלאי טקסים עד שהרגשתי שאין מצב שכישראלית אני לא אעליב אותם בדרך זו או אחרת. בשורה התחתונה, אין ספק שהקריוקי הוא הדרך היחידה שלהם להיות לרגע צעקנים, בהמיים או בעצם - קצת ישראלים.

אזהרה: לא כל אחת יכולה לשיר ביונסה

המועדונים בטוקיו הם בעיקר מבוססי חדרים פרטיים. כלומר, כאלה שגם אנשים כמוני יכולים לשיר בתנאי שהם עטופים בזייפנים. אם אין לכם זייפנים כמוכם בנמצא, אתם יכולים גם לבוא לבד, אנשים ממש עושים את זה שם. במהלך הסיור פקדנו שורה ארוכה של סוגי מועדונים כאלה, החל ממועדונים ישנים יותר עם חדרים פצפונים המעוצבים כקרון רכב, אוטובוס וחדר מנגה חמוד להפליא, דרך מגה מועדונים עם עשרות חדרים מפונפנים וקומה ורודה לנשים בלבד, ואפילו קריוקי תוך כדי שייט באנייה ועד מועדון בקומה ה-47 עם נוף עוצר נשימה של טוקיו.

בהתחלה ניסיתי להצניע את היכולות הווקאליות שלי ושרתי בשקט בצד כדי שלא ישמעו אותי. הבעיה היא שאני באמת אוהבת לשיר, אז לאט לאט ניסיתי לקחת את המיקרופון ליד. אחרי שהבנתי שאיש לא ממש רוצה לשיר איתי כי אני הורסת לו את הנאמבר, פשוט הרחקתי את המיקרופון כך שבקושי ישמעו אותי ואפשר יהיה לייחס את התקלה למיקרופון עצמו.

אין תמונה
שבע קומות של קריוקי

ואז גיליתי עוד משהו מטריד, מסתבר שיש ממש דרך לבחור שירים בקריוקי, לא כל "XO" של ביונסה שאני אוהבת לשיר בראש יצליח לצאת לעבר הלשון שלי בצורה הגיונית. בעוד חבריי לסיור בחרו שירים מדוייקים לסולם שלהם, אני בחרתי כאלו שאין לי שום סיכוי לעמוד בקצב שלהם. כל שיר שבחרתי נזרק מהר מאוד לפח הטאבלט שבוחר את השירים. בסוף נכנעתי והפסקתי לשיר.

אבל ליפנים ממש לא אכפת איך הם נשמעים, אחרי שבוע עבודה שנגמר במקרה הטוב בכל יום בעשר בלילה, הם כנראה באמת צריכים את ההתפרקות הזאת כדי לא להתאבד (ואם הם לא קפצו מהקומה ה-47, כנראה שיש לכך הוכחות רפואיות)

הקץ לקריוקי במרפסות!

מי שגילו את הפוטנציאל הרפואי בזיוף שירים הם עודד וענת גולן שחיו חמש שנים בטוקיו בעקבות רילוקיישן של עודד, והחליטו להביא את חדרי הקריוקי גם לארץ ישראל חובבת השירה בציבור והקריוקי במרפסת. אני רק אגלה שלא מפתיע שענת יודעת לשיר וכנראה שבגלל זה היא הרגישה בנוח עם כל זה. באוגוסט 2013 הם פתחו את "פלאג אין" ברמת החייל, ומאז התרחבו גם לראשון לציון וממש לאחרונה גם לרמת ישי. מועדוני הקריוקי שלהם דומים בקונספט לאלו אותם פגשנו בטוקיו והם מציעים שילוב מדהים של שירה עם המון אלכוהול ואוכל, שני דברים שיעזרו לנו לזייף בראש שקט ואפילו לא להפריע לשכנים ולמנוחת השוטרים המוזעקים מדי ערב למסיבות קריוקי בבתים.

ענת ועודד מספרים שלסניף ברמת החייל מגיעים בערך כ-10,000 אנשים בחודש והסניף בראשון לציון גדול יותר ומושך עוד הרבה יותר אנשים שאוהבים לשיר. כל אחד מכ-18 החדרים בכל אחד מהמועדונים, מציעים חוויה טיפה שונה, ממש כמו אלו בטוקיו. יש חדרים לקבוצות קטנות יותר ויש אפילו חדרים לקריוקי המוני (כ-150 איש) שכנראה מושך שוב את אלה שגם יודעים לשיר וגם בארץ, כך הם מספרים, יש אנשים שמגיעים לשיר לבד. מבטיחה שאחרי שאצליח לשבת במסעדה לבד וללכת לסרט לבד, אנסה גם את זה.

קריוקי, פלאג אין (צילום: איתי סיקולסקי)
כאן ארכז את כל הזייפנים. חדרי הקריוקי בגרסה הישראלית | צילום: איתי סיקולסקי

במערכת בחירת השירים הממש נוחה של המועדון יש יותר מ-36 אלף שירים, בעברית אנגלית ועוד קצת שפות, מה שמאפשר באמת לכולם למצוא את השירים שמתאימים למנעד שלהם. ענת היא זו שאחראית על הפלייליסט, היא מתעדכנת כל הזמן בשירים שיוצאים, מעבירה לצוות הפלייבקיסטים ומשם לעורכי הווידאו שמכינים את הסרטון עם המילים והוויז׳ואל הלפעמים מוזר. הם גם מבטיחים שאם תרצו להציע נישואים עם שיר מיוחד, הם יפיקו לכם במיוחד גם אותו.

אז כן, עדיין יש חשש כבד שבקבוצה הקטנה שאני ארכז בחדר תסתתר שירי מימון הבאה, ובכל זאת, הסיכויים יורדים וסוף סוף אוכל להגשים חלום. השלב הבא - מסלולי באולינג המוטים הצידה לאנשים עם ידיים עקומות (כמוני. כמובן). 

הכתבת היתה אורחת "פלאג אין"