ג'סטין טימברלייק היה פעם קול. לבני העשרים והשלושים קל לזכור את זה - כל הנשים רצו אותו, כל הגברים רצו להיות הוא. ג'יימס בונד של עולם המוזיקה. כוכב פופ מושלם שיוצר מוזיקה קליטה להפליא מבלי לוותר על מורכבות, חדשנות ואהבה אותנטית למוזיקה. עבור בני הנוער של היום, לעומת זאת, הוא האיש הזה ששר את פצצת הקיטש המעייפת מסרט הטרולים. "CAN'T STOP THE FEELING!", באותיות גדולות ועם סימן קריאה, היה הרגע שבו טימברלייק הפך רשמית מהבחור הכי קול במסיבה לדוד הקצת מביך שרוקד בהתלהבות יתרה עם חיוך מטופש על פנים וצעדי ריקוד מהסבנטיז. רחוק שנות אור מהימים שהחזיר את הסקסי. ברצינות, הוא כבר אפילו לא הג'סטין הראשון בגוגל.

במהלך החודש האחרון שיחרר טימברלייק שלושה סינגלים מתוך אלבומו הקרוב, "Man of the Woods", שיוצא מחר (שישי, 2.2). אף אחד מהם לא הצליח להרשים יותר מדי. הסינגל הראשון, "Filthy", שאתם יכולים להבין משמו לאיזה רגש סליזי הוא מכוון, נשמע כמו ניסיון מובהק לשחזר את הרוח של "Sexyback". הוא כולל מקצב אלקטרוני קצוץ וקאצ'פרייז רפטטיבי שאמור להיתפס לכם בראש (ג'סטין, ההייטרים לא יגידו שזה מזויף, אלא שזה ממוחזר). "Supplies", שהגיע בסך הכול שבועיים אחריו, בנוי על הפקה נהדרת של הנפטונז, אבל מעבר לקולות הציפורים של פארל ברקע - לא משאיר חותם. וזה עוד בלי לדבר על הקליפ העאלק פוליטי-מודע-מואר, שמציג את טימברלייק ואישה אלמונית מצילים את כולנו מפירמידת האילומינטי. 

לראשונה בקריירה שלו, טימברלייק מזיע ממאמץ. בניגוד לחליפות - זה לא נראה עליו טוב. הסינגל האחרון ששוחרר לפני שבוע, "Say Something", מוכיח את זה יותר מהכול. בלדת קאנטרי מתאמצת בשיתוף עם הזמר כריס סטייפלטון (שזכה לפני כמה ימים בפרס הגראמי לאלבום הקאנטרי הטוב ביותר), עם מסר מחאתי מעורפל של "תגידו משהו". ביום שני הקרוב טימברלייק יופיע במחצית משחק הסופרבול, לראשונה מאז תקרית הביגוד עם ג'נט ג'קסון מ-2004. צפו לשמוע את השיר הזה מבוצע בדרמטיות, עם מקהלה גדולה ואולי גם עם תזמורת צועדת. אל תצפו לשום שערורייה הפעם. דוד ג'סטין כבר לא יכול להרשות את זה לעצמו.

נגיעות הקאנטרי, שלפי טימברלייק יהיו נוכחות בכל האלבום, הן ניסיון שקוף להמציא מחדש את המותג המוזיקלי ג'סטין טימברלייק - בעיקר כי כיום הוא הפך למותג בידורי בראש ובראשונה. בשנים האחרונות הוא התמקד בעולם המשחק (לאחרונה השתתף בסרט "גלגל ענק" של וודי אלן, שנחשב לכישלון גדול) ובחיי המשפחה, לצד אישתו ג'סיקה בייל ובנם בן ה-3. עברו כמעט חמש שנים מאז האלבום האחרון שלו, החלק השני של "The 20/20 Experience", שנחשב לאלבומו החלש ביותר. בנקודת הזמן הזאת, לשחרר אלבום קאנטרי-פופ עם סינגלים לא מלהיבים וקליפים יומרניים נראה כמו מהלך לא מוצלח בכלל. הלוואי ואני טועה.

האיש שלא ידע לפספס

הרעיון של להמציא את עצמך מחדש דווקא לא זר לטימברלייק. למעשה, זאת המומחיות שלו. קל מאוד להדחיק את ימיו של טימברלייק ככוכב להקת הבנים אן סינק - אלוהים יודע שהוא היה שמח שנשכח אותם - אבל חשוב לזכור שבראשית דרכו הוא בסך הכל היה היפיוף עם תלתלי הביסלי הזהובים מעוד בוי-בנד של הניינטיז. עדר הנערות המעריצות לא הספיק לו, וטימברלייק בן ה-21 פנה לקריירת סולו שתהפוך לרבות הימים לגדולה בהרבה מזו של להקת האם. זה לא היה נדיר לראות כוכב בולט מלהקת בנים יוצא לדרך עצמאית, עשו זאת לפניו ג'ורג' מייקל, רובי ויליאמס, ניק קרטר ועוד, במידה שונה של הצלחה, כך שאף אחד לא הופתע כשהילדון החייכן ממועדון מיקי מאוס הפך לסמל מין, אבל אף אחד גם לא ציפה שהוא יהפוך למוזיקאי מוערך באופן כל כך גורף.

ההחלטה הראשונה שעשה בנוגע לקריירת הסולו שלו התגלתה גם כהחלטה החכמה ביותר - הוא פנה לפארל וויליאמס וצ'אד הוגו, הידועים כצמד המפיקים המבריק הנפטונז, כדי להוביל את הסאונד הייחודי של האלבום "Justified". 2002 היתה שנת הפריצה המשמעותית של הנפטונז, לאחר שנים בהם היו מוכרים בעיקר בזכות רימיקסים מעולים לשירי פופ וכמה להיטי היפ הופ. הם הפכו לשם החם ביותר בסביבה, עם להיטים שהפיקו לבריטני ספירס, אשר, ביונסה, נלי, ג'יי זי ועוד. כולם רצו את הביטים החלליים של הנפטונז, אבל רק ג'סטין זכה לטיפול המקיף בדמות אלבום פופ שהפך לקלאסיקה.

וויליאמס והוגו כבר עבדו לפני כן עם טימברלייק, כשהפיקו לאן סינק את הלהיט "Girlfriend", אבל בג'סטפייד שיתוף הפעולה הניב פירות מיוחדים. גם אם הצלילי מכונת התופים של הנפטונז כבר היו מוכרים ומזוהים איתם, האלבום הזה הציג את גרסת הארנ'בי המתוחכמת שלהם, דבר שאיפשר לטימברלייק לחשוף מנעד ווקאלי עצום, השפעות מוזיקליות מסקרנות ואטיטוד יותר סקסי ופחות מתוק. שיר כמו "Señorita", פופ לטיני קליל וקצבי עם הפקה חמימה, הוא ממתק פופ-ארנ'בי ייחודי שעם כל הכבוד לדי.ג'יי קאלד וריהאנה – עדיין נשאר ללא תחרות. זה היה אלבום מעולה, מוערך ומצליח שאף אחד לא ציפה לו. חוץ מזה, הוא כלל את אחד משירי הפופ המושלמים ביותר של עשרים השנים האחרונות – "Cry Me a River".

גם במרחק יותר מעשור וחצי, קשה להבין איך זה הפך ללהיט. נכון, טימברלייק כבר היה כוכב ואין ספק שהשיר קיבל תשומת לב רבה כיוון שרבים האמינו שמדובר בשיר שמספר על בגידתה של האקסית המתוקשרת בריטני, אבל זה דיי מדהים ששיר כל כך מוזר זוכה להצלחה עצומה. המפיק טימותי מוזלי (הידוע כטימבלנד, שיכונה מעתה טימבה כדי להקל על הבלבול) בנה הפקה עמוסת רבדים, מבוססת על קולות הקליק־ביטבוקס המוזרים שלו, כינורות וסינת'יסייזר משתולל. זה עדיין נשמע משוגע, אבל לצד כתיבה פשוטה ומדויקת והקסם הווקאלי של טימברלייק התוצאה היא אחד משירי הפופ הגדולים והמקוריים ביותר שנכתבו על פרידה. יש עשרות אלפים כאלה, אבל להוציא אחד כל כך טוב זה נס.

אחרי האלבום הזה, ובניגוד למה שנהוג אצל כוכבי פופ, טימברלייק נעלם - לפחות מהמפה המוזיקלית. לדבריו, הוא הרגיש שהוא מתחיל להישרף עקב חשיפת יתר, ורצה להוריד פרופיל. בינתיים פנה לעולם המשחק, במידה חלקית עקב ההופעה הנהדרת שלו כמנחה ב-"Saturday Night Live" שאחריה הוצף בהצעות. לקח לו ארבע שנים לשוב עם האלבום "FutureSex/LoveSounds" שהציג, ולא בפעם הראשונה, טימברלייק מפתיע וחדש לחלוטין.

 

באלבום הסולו השני שלו, טימברלייק נאלץ להסתדר בלי הנפטונז בעקבות סכסוך של פארל עם חברת התקליטים. למרבה מזלו, טימבה שמח לתפוס את מושב המפיק המרכזי ולבנות יחד עם כוכב הפופ אלבום מועדונים נוצץ ואפל כאחד, שמושפע מפרינס ודיוויד בואי לצד צליל אינדסטריאל מכאני וסול מתוכנת. ערמת הסתירות הזו התאחדה היטב והניבה להיטים צבעוניים כמו "SexyBack" האלקטרוני או "LoveStoned" שבנוי כולו מצלילים שמופקים בעזרת הפה. אחרי שצבר ביטחון בג'סטיפייד, טימברלייק הרגיש משוחרר לעשות כל מה שבא לו בא והתוצאה היתה עוד אלבום מהודק ויחיד במינו שגרם להרגשה שג'סטין לא יכול לפספס. ואז הוא שוב נעלם.

פרנק סינטרה של דור ה-Y

לקח שבע שנים עד ששמענו מוזיקה חדשה ממנו. שבע שנים של הופעות בינוניות עד חביבות בקולנוע, של קומץ התארחויות אצל מוזיקאים אחרים, של מערכוני סאטרדיי נייט לייב ושל ברומאנס חמוד אך מעייף עם ג'ימי פאלון. בכל פעם שהוא חזר לתודעה זה היה מעט מדי, וכמעט תמיד לא קשור למוזיקה. הקהל היה צמא לעוד אלבום סולו, אבל ג'סטין לקח את הזמן. רק אחרי שהשתקע והתחתן עם השחקנית ג'סיקה בייל חזרה לו המוזה המוזיקלית עם שני אלבומים, או אלבום כפול בהמשכים, שיצאו באותה השנה. שני חלקי "The 20/20 Experience" הכילו עשרים שירים (לא כולל הבונוסים המיותרים) בהפקת טימבה ועם הופעות אורח של ג'יי זי ודרייק. ואז התברר שג'סטין דווקא כן יכול לפספס.

שלא יהיו טעויות, שני האלבומים הצליחו מאוד מסחרית, כצפוי. החלק הראשון היה לאחד הנמכרים ביותר באותה השנה והסינגלים "Mirrors" ו-"Tunnel Vision" נטחנו כראוי. האלבומים היו טובים בסך הכול (אוקיי, אולי החלק השני פחות), אבל משהו מהקסם הטימברלייקי התחיל להתפוגג. כוכב הפופ שאהב לבדוק עד כמה מוזר יכול להיות הלהיט הבא שלו החליט פתאום ללכת על בטוח. נכון, זה לא דבר נדיר לשמוע כוכב פופ נשען על הקונצנזוס, אבל ממנו ציפינו ליותר.

קחו כדוגמה את הסינגל הראשון, "Suit & Tie" שמבוצע עם ג'יי זי - שיר ארנ'בי בקצב בינוני עם סימפול סול בסיסי, רקיד לגמרי אבל לא מפתיע או מחדש בשום צורה. אפילו בית האורח של ג'יי זי מגיע בדיוק בסימן השני-שליש של השיר, מתוזמן בהתאם לקלישאה. שיר כיפי, אבל מה לו ולחדשנות של "Cry Me a River"? תרגיל ההמצאה מחדש האהוב של טימברלייק הוא חלק משמעותי מהסיבה ששני האלבומים האלה משעממים. הפעם הוא בחר למתג את עצמו כמעין פרנק סינטרה של דור ה-Y, כולל החליפות השחורות, הצליל הנקי והיומרה המתישה להקרין "קלאס". בפועל זה הרגיש מיושן, מילה שהיתה גורמת לטימברלייק להתעורר באמצע הלילה עם זיעה קרה. לאחר סיבוב הופעות מצליח, במסגרתו גם הגיע להופעה אחת בישראל, טימברלייק השתמש בתבניות העבר שלו גם בנוגע לחייו האישיים - וכמו אחרי האלבומים הקודמים הקודמים, נעלם שוב לחיי המשפחה ותפקידי הקולנוע.

כבר לא חדש, בטח שלא חדשני

מוזיקת פופ היא מוצר דינאמי. כוכבים נולדים ונופלים, קריירות נמחקות במחי שיר מאכזב אחד, והסאונד הפופולרי משתנה כל הזמן. ארבע שנים זה פרק זמן ארוך להיות בו מחוץ לתודעה. אבל טימברלייק, שנכווה מהתעשייה עוד בימי אן סינק (לחברי הלהקה היה קרב משפטי ארוך מול חברת התקליטים שלהם), מעולם לא נתן לבוסים של לייבלים לנהל לו את הקריירה. במקום להוציא להיט מתוזמן כל שנתיים, הוא מחכה בסבלנות עד שיאסוף מספיק חומר מהחיים כהשראה. במקום לבחור את המפיקים שלו על בסיס הלהיטים האחרונים שהצליחו להוציא, הוא פונה למוזיקאים שמרגשים אותו. במקום לחפש את הסאונד הנוכחי של עולם הפופ, הוא מגשש לעבר הסאונד הבא. ובכל זאת, ספק אם נמצא באלבום החדש שיר טראפ מתאמץ. טימברלייק הוא לא קייטי פרי והמיגוס יכולים ללכת להתארח במקומות אחרים.

במקום זה, ג'סטין מדבר על האלבום החדש כיצירה הכי אישית שלו. נכון, כל אמן אוהב להגיד שהאלבום החדש זו היצירה הכי אישית שלו, אבל בהתחשב בהשפעות הקאנטרי המדוברות וברוח הסינגלים החדשים – הטענה מקבלת חיזוק. קל לחשוב על הפנייה למוזיקת אמריקנה כחנפנות לדור שגדל על טיילר סוויפט (לפני שהפכה לכוכבת פופ הכי רגילה). בכל זאת, תעשיית הקאנטרי היא אחת מהחזקות בארה"ב, והאמן שיצליח לשלב את קהל הקאנטרי עם קהל ההיפ הופ העצום יזכה בנהרות זהב. הקרוסאובר האולטימטיבי. אבל סקירה של הקריירה של טימברלייק עד כה מזכירה שהוא מעולם לא רדף אחרי מכירות. הן רדפו אחריו.

אז למה בכל זאת לפנות לעולם הזה? זה אולי נעדר מרוב הקריירה שלו, אבל צריך לזכור שטימברלייק בכלל גדל בממפיס, טנסי. עד כה שמענו אצלו השפעות מהסול החמים של ממפיס, עם אייזיק הייז וארית'ה פרנקלין שמרחפים מעליו, וראינו את האטיטוד הרוקנרולי של אלביס מניע לו את האגן. אבל עכשיו טימברלייק רוצה לחבר את המוזיקה שלו גם לגיטרה של ג'וני קאש. מבחינתו זה הבית, זו המורשת שלו. רק זמן יגיד אם הוא גם יצליח במשימה. כך או כך, הוא לא לבד באתגר הזה.

האלבום החדש הופק, לראשונה מאז אלבום הבכורה שלו, על ידי הנפטונז - עם תוספת קלה של טימבה. החזרה לצוות שיצר איתו את האלבום הראשון היא לפני הכל הצהרה – ג'סטין שואף לייצר עוד קלאסיקה שקרובה לליבו, ושבתקווה תצליח להתקרב גם ללב הקהל. שם האלבום הוא נגזרת מהשם של בנו (משמעות סילאס היא "איש של היער") והמפיקים הם שותפיו הוותיקים שהחלו איתו את הדרך כמוזיקאי עצמאי. הם עיצבו יותר מכולם את האישיות המוזיקלית של טימברלייק. לתת להם את המושכות באלבום משול לסמוראי שחוזר לעבוד עם הסנסאי שלו כדי לבנות את עצמו מחדש כלוחם יותר טוב. אבל מים רבים עברו בנהר הדמעות מאז 2002, ונפטונז וטימבה של היום הם לא אותם המפיקים שהיו אז.

פארל וויליאמס, צ'אד הוגו (הנפטונז, כאמור) וטימות'י מוזלי גדלו כולם באותה הסביבה בווירג'יניה. למרות שעבדו יחד לעיתים, קל להבחין בין הצליל של טימבה לזה של הנפטונז. באורח פלא, או שלא, הם השתלטו על צליל המיינסטרים למשך תקופה ארוכה, הזריקו לו מקוריות, חדשנות וחשיבה מחוץ לקופסה. הנפטונז הציגו את הצליל הנוצץ, הצפצופים החייזריים והתופים הקרירים שלהם עם קליס. בערך באותו זמן טימבה פרץ עם מיסי אליוט ואליה, מפתיע עם רסיסי סנר שלוחשים על רקע מגוון קולות שמרכיבים ביט מזוהה במיוחד. הם היו בעיטה רעננה בבטן המיינסטרים, אבל עברו עשרים שנה מאז. פארל הפך לאחד המפיקים המצליחים בתעשייה וגם אם טימבה נעלם מעט לאורך השנים בשל התמכרויות שונות, הצליל שלו לא היה איתנו כל הזמן. לא בטוח שהם המפיקים שיצליחו להוציא מטימברלייק משהו חדש. למעשה, אם נשפוט לפי הסינגלים, הם בעצמם היו די זהירים.

אבל השאלה הגדולה ביותר שעומדת ללא מענה לפני האלבום החדש היא האם טימברלייק עצמו עוד רלוונטי בנוף הפופ של 2018. כשהפתיע בראשית הקריירה שלו הוא היה אקס להקת בנים מסקרן. אחרי אלבום הסולו ההוא, כולם חיכו לשמוע איזו הפתעה תצוץ והתוצאה היתה אלבום רקיד וגם מתוחכם. אבל היום, על פי התגובה הצוננת לקאמבק ואחרי צמד אלבומים לא מלהיב, הקהל כבר לא עומד בתור מול חנויות המוזיקה כדי להיות הראשונים שקונים את האלבום. רובם בקושי מחכים באפל מיוזיק כדי להזרים אותו. עולם הפופ לא מחכה לטימברלייק, והבשורה המוזיקלית שהוא בחר בה, אותה לידה מחדש שהוא כל כך אוהב, נראית בינתיים כפספוס פוטנציאלי.

אולי האלבום יפתיע. גם באלבומי העבר היו מקרים שסינגל מאוחר יותר הצליח להניע את הקהל לעברו. אבל מה שחסר עד כה, על פי מה ששוחרר, זה אותה חדשנות ורצון לפרוץ גבולות – לדחוף את הפופ קדימה. כל האלבומים האחרים הגיעו ממקום של מיאוס מהפופ הגנרי, אבל הפעם נדמה שלא מדובר במיאוס, אלא פשוט בחוסר עניין. טימברלייק רוצה לעשות את הדבר שלו, וזה משאיר אותו באותם המחוזות שכולנו כבר היינו בהם. נכון, לקלחת המוזיקלית נזרק עכשיו גם הקאנטרי, אבל שילוב האלמנטים הזה לא חדש ובטח שלא חדשני.
ויותר מהכל, הוא פשוט לא קול. עבור מי שבעבר היה התגלמות הקול, זה בטח כואב אפילו יותר משכואב לנו לראות את זה. מאוד כדאי שטימברלייק ייזהר מבדיחות אבא ומצעדי ריקוד של דודים בחתונות.