השנה היא 1998: באירוע המיוחד שנערך בבית הלבן לכבוד ראש ממשלת בריטניה ואשתו, הגישו עוף בציפוי מנגו דבש ופילה מיניון. אבל המנה העיקרית האמיתית היתה הופעה של שתי אגדות חיות, אלטון ג'ון וסטיבי וונדר. שניהם הופיעו מול הנשיא ואשתו ביל והילארי קלינטון, וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר עם אשתו, יחד עם אורחים ברי מזל נוספים. אלטון וסטיבי הוזמנו לאירוע לא רק כמוזיקאים הגאונים שהם, אלא גם כדמויות ציבוריות שפעלו למען המלחמה נגד איידס ולמען החברה בכלל.
זאת לא היתה הפעם הראשונה שהצמד החברתי שיתף פעולה. וונדר ניגן על מפוחית באחד השירים הגדולים של אלטון ג'ון, "I Guess That's Why They Call it The Blues". בהמשך שניהם השתתפו בגרסתה של דיון וורוויק לשיר "That's What Friends are For" – כי חברים אמיתיים יוצרים להיטים יחד.
סטיבי וונדר: השראה
ג'ון הוא מעריץ מושבע של וונדר. בעבר הוא הכריז שבעיניו, אלבומו הקלאסי של וונדר משנת 1976, "Songs in the Key of Life", הוא האלבום הכי טוב שנעשה אי פעם, ושלכל מקום בעולם שאליו הוא הולך – הוא לוקח איתו עותק. לדבריו, כל האזנה אליו משאירה אותו פעור פה.
אלטון לא היה המעריץ היחיד של וונדר באותו אירוע היסטורי. הנשיא קלינטון קרא לו בעבר "ילד הפלא שהפך לנביא". בעבר גם הנשיא אובמה הכריז על הערכתו הרבה לוונדר, כשאמר בראיון לרולינג סטון, "אם יש לי גיבור מוזיקלי, זהו סטיבי וונדר". בביקורו האחרון בבית הלבן העניק לו אובמה את פרס גרשווין למפעל חיים במוזיקה הפופולרית. יכול להיות שגם לנשיא הנוכחי בונה על הופעת חלומות במעונו הרשמי? נרשה לעצמנו לפנטז.