אם תצטרכו לבחור שיר ישראלי משמעותי אחד מהשנה החולפת, סביר להניח שזה יהיה TOY של נטע ברזילי. בכל זאת, ייצג אותנו באירוויזיון, זכה, הסיטואציה שכולנו נקלענו אליה. כצפוי, זה גם אחד מעשרת השירים המושמעים ביותר השנה ברדיו לפי הנתונים הרשמיים של אקו"ם. השירים האחרים ברשימה, כל התשעה, מבוצעים על ידי גברים. תמצאו שם את עומר אדם במקום הראשון עם "שני משוגעים", את "אולי נדבר" המוצדק של נדב גדג', את אייל גולן וגם פעמיים מישהו בשם בניה ברבי, שנשמע כמו רשת חנויות צעצועים כלל מגדרית אך למעשה מדובר באדם.

זאת לא תופעה חד פעמית. אם תחזרו אחורה תגלו שרשימת ההשמעות כוללת באופן מסורתי רוב מוחלט של גברים. השנה האחרונה שבה אישה זכתה בשיר השנה של גלגלצ היתה 2005, זאת הייתה מירי מסיקה עם "לשם". נשים נוטות לזכות בקטגוריות ספציפיות לנשים. "זמרת השנה" תהיה אישה שתגבור על זמרות אחרות, שיר השנה יהיה של גבר. 

אז למה זה קורה? הרי סביר להניח שאין כאן אפליה מודעת. מועצת הגברים לא משמרת את שליטתה בעולם על ידי שירים של עידן רייכל. אבל זו כן תוצאה של דפוס מסוים שכדאי לשבור, שבמסגרתו האוזן הישראלית המיינסטרימית היא מאוד גברית, כי זה כל מה שהיא שומעת (וכי המיינסטרים מאוד גברי). תשנו את מה שהיא שומעת ותשנו את ההעדפה. עובדה שבעולם זה עובד יופי, הרי בסצנה העולמית נשים שולטות - ריהאנה, ביונסה, קארדי בי, אריאנה גרנדה - יש הרבה יותר זמרות, הן מצליחות הרבה יותר מזמרים, פופ באופן כללי מצליח הרבה יותר.

גם כאן פופ נורא מצליח בשנים האחרונות, אבל בעיקר הגברי. סטטיק ובן אל ייכנסו לכל רשימה אפשרית, אבל נועה קירל עדיין לא מחליקה לאנשים בגרון (הפופ של עדן בן זקן ושרית חדד משויך יותר למזרחית). מבוגרים שמנסים להיות מגניבים יספרו כמה הם אוהבים את סטטיק ובן אל, לעולם לא כמה הם משוגעים על נועה קירל. ובואו, מבחינת התכנים גם קירל וגם סטטיק ובן אל הם כוכבי ילדים ונוער. אגב קירל, הביצוע שלה ושל אגם בוחבוט ל"אצל הדודה והדוד" נמצא ברשימת השירים המושמעים שמבוצעים על ידי נשים. "הכל לטובה" נמצא ברשימת השירים המושמעים הכללית. למה? זו הרי לא רשימה שהקהל בחר, אלו השירים המושמעים. ולבחירות האלו יש משמעות, הבחירה להשמיע פחות את החידוש ל"אצל הדודה והדוד" לעומת "הכל לטובה" (ובואו נודה ששניהם מוצלחים באותה המידה), היא זו שבעייתית.

בניגוד לסוגיות מגדריות סבוכות יותר, היעדר נשים ברשימות הוא נושא פתיר לגמרי. השירים שמושמעים ברדיו נבחרים על ידי עורכים מוזיקליים. זה לא תמיד מרגיש ככה, אבל בכל פעם ששמעתם את "מוגזם" של עברי לידר זו לא הייתה גזירת גורל, אלא תוצאה של בחירה מודעת של אדם שישב ואמר לעצמו "אוקיי, יש לי פה את תל אביב בלילה של עדן בן זקן ואת מוגזם של עברי לידר, הגיוני שאשים את מוגזם של עברי לידר ואחרי זה שני שירים של בניה ברבי".

נכון, ההשמעות ברדיו מוכתבות לא מעט על ידי מה שקורה בשטח. אנחנו כבר לא מכירים את השירים שלנו מתכניות של קוטנר ועופר נחשון ברדיו, אלא שומעים אותם ביוטיוב ורק אז הם מגיעים לרדיו. נכון שהרדיו הוא כבר לא יצרן הלהיטים הבלעדי, אבל הוא עדיין כח. ברגע שהעורכים ישבצו כמות שווה של נשים וגברים ברשימות ההשמעה, יהיו יותר להיטים של נשים ויהיו יותר נשים ברשימה הכללית. שמתם סטטיק ובן אל? מעולה, עכשיו שימו מירי מסיקה או נועה קירל או אגם בוחבוט או ריטה או כל אחת אחרת. הנה, ניפצתם תקרת זכוכית.

טענות שגורות בנושא: "אבל העורכים המוזיקליים מחויבים לאיכות!", "אפליה מתקנת תוריד את הרמה ברדיו!", "אבל אני רוצה לשמוע רק את מוגזם של עברי לידר כל היום". ננסה לענות -  על כל עשרה שירים טובים שהופכים ללהיטים יש עשרה שירים טובים שלא הופכים ללהיטים, או שיש בכלל שירים גרועים שהופכים ללהיטים (כי אנחנו נוטים לאהוב את מה שמשמיעים לנו מספיק פעמים). את רוב השירים שיוצאים אנחנו בכלל לא מכירים (ובצדק). הבעיה היא לא במגוון הקיים, אלא בזה שבוחרים להשמיע לנו. העדפה מתקנת לא תוריד את הרמה ברדיו, היא פשוט תעלה את המגוון.

אחת התלונות הקבועות נגד מדור הדעות של עיתון "הארץ" היא שאין בו מספיק טורי דעה של נשים. התשובה שלהם היא שנשים כותבות פחות טורי דעה. אחת לכמה זמן פמיניסטיות בפייסבוק מתעצבנות על מודעה של איזה כנס מקצועי שכל הדוברים בו הם גברים, תשובתם – פנינו לנשים והן לא רצו. גם במקרה הזה, הטענה היא שיש פחות שירים של נשים. אבל אי אפשר להתעלם מהביצה והתרנגולת פה – יש פחות שירים של נשים כי פחות משמיעים אותן, יש פחות טורי דעה של נשים כי לאורך השנים פחות פרסמו אותן, יש פחות מומחיות לנושאי וואטאבר כי לאורך השנים הזמינו אותן לפחות כנסים. זה המעגל שצריך לשבור וכן, זה כולל העדפה מתקנת, חיפוש אקטיבי, תשומת לב של עורכים מוזיקליים והחלטה מודעת ליצור שינוי.

בואו נסיים עם המקום השני ברשימת ההשמעות, נטע ברזילי. אם טוי לא היה הולך לאירוויזיון, אולי אפילו אם לא היה זוכה, נטע בחיים לא הייתה ברשימה. אולי זה היה הופך ללהיט בסדר גודל כלשהו, אבל זה לא היה בעשרת השירים המושמעים. כזכור, כולם היו בטוחים שמרגי לוקח את "הכוכב הבא". הוא היה נראה כמו הבחירה הטבעית לאירוויזיון, כלומר כמו גרסה משודרגת של כל מה ששלחנו עד עכשיו. גם המצביעים היו איתו, לקראת הגמר ההתנגדות לנטע ברשתות החברתיות הייתה אדירה. נטע ניצחה לא מעט בזכות הדחיפה שקיבלה מהשופטים שהיו נחושים שהיא הבחירה הטובה ביותר לאירוויזיון. הם צדקו, עם מרגי לא היינו זוכים. הם היו צריכים לנקוט עמדה בשביל שזה יקרה, להתעקש, לנסות, ליצור שינוי, בסוף זה הצליח.

את אותו השינוי אפשר ליצור בהשמעות ברדיו, בסך הכל העורכים המוזיקליים צריכים לבחור להשמיע את אותה כמות שירים של גברים ושל נשים. לעשות את זה מתוך הבנה שעם כוח גדול באה אחריות גדולה, ובמקרה הזה גם עם כוח קטן. זה אולי לא יהיה פשוט בהתחלה, אולי כמה מאזינים יתקשרו להתלונן, אבל זה טבעם של שינויים. ובסוף, כמו עם נטע ברזילי, זה ישתלם לגמרי.