בארבעת החודשים האחרונים הזרקור נדלק בעשרות מוקדים. חלקם פורסמו, חלקם יפורסמו וחלקם נפסלו מחוסר עניין. אחת הערים הכי מסקרנות תמיד הייתה חיפה. סוף השבוע האחרון היו שטוף במסיבות בנאליות באזור המרכז וחיפשתי תיקון. החלטתי לנסות לצאת מהמוכר, גם אם המחיר הוא חצי טנק דלק ושעה וחצי נסיעה לכל כיוון, העיקר לנסות. השמועה על מוסד ותיק שהחליט לזנוח את המסלול הברור של ערב מוצ"ש לצלילי מיינסטרים ומפיות באוויר הצליחה לגרום לנו לכוונן את הווייז ליעד חדש – הסליק.
עוד מבלי להתחיל את הערב אפשר להבין שחיפה לא משרתת את חיי הלילה, אלא חיי הלילה את העיר. התנאים לבילוי לילי מהנה כאן די מאתגרים: המרחק מהמרכז והמפלסים המשופעים להליכה נארזים במעטפת זיהום אוויר כבד. הכניסה מהרחוב הראשי מובילה לירידה תלולה היישר אל תוך חלל מרכזי. אבל זה לא אנדרגראונד - המתחם עומד על שטח מישורי בסופו של שיפוע כל כך אפייני לעיר המייאשת. בהיעדר מארחת אנחנו נכנסים ומתיישבים על הבר.
השעה 23:00 ואין מקומות נוספים על הבר, מי שרוצה יכול לתפוס איזה שולחן ניחומים. הברמנים מטיילים בין המבלים ולא נראה שיש ביניהם איזושהי צורת עבודה מסודרת. יום שבת הוא תמיד אזור גבולי בחיי הלילה - עדיין סופ"ש אבל מחר צריך לקום מוקדם לעבוד. מה נעשה? הופעות של אמנים או ערב בסימן של חצי מחיר על כל הבר לאורך כל הלילה לא יעשו את העבודה הפעם. את כל הכיסאות תופסים החברים של הברמנים, מחולקים בעיקר לזוגות ושלשות. כולם סביב גיל 25 עם אותו לוק חורפי עמוס שכבות. נראה כי כמה שבתות תחת הליין של "שבת ברמנים" הצליחו לבנות קליקה חיפאית סטודנטיאלית מעניינת שעסוקה בפלירטים בין בליין לבליינית ובין עובדים ללקוחות.
בשביל למקסם את ערב מוצ"ש צריך להביא פאנצ' מוזיקלי. המיינסטרים הלעוס וההיפ הופ הכבד ישארו לימים בהם לקהל יש זמן למתוח את גבולות הסבלנות. צריך משהו שונה מההיצע של חמישי ושישי – אחרת מה הטעם? היכונו לשימוש בתרגיל היחצני הכי נכון של החורף הזה - טכנו. המוזיקה המונוטונית ששמורה בעיקר למרתפים בתל אביב הפכה לגרוב הכי נכון של העונה, סוג של תשובה חורפית לרגאטון של הקיץ.
על הסט: דיג'יי בן סולומון. הבחור שמשמש כרזידנט של אנדרגראונד חיפאי בשם המינימרקט התייצב להשמיע לבליינים את הקו המוזיקלי הפרטי שלו - ביטים קלילים ואווירתיים. המונוטוניות נשברת מידי פעם לטובת רימייקים מרעננים לשירים כמו "Phreaky Mf" של מייק דאן או לטובת טעימה קטנה מסט של דיג'יי מקומית וצעירה.
איכות הסאונד כאן בולטת לטובה מהאקוסטיקה הבינונית של רוב מקומות הבילוי ברחבי הארץ. הסליק מציע למוזיקה של סולומון תשתית אופטימלית: חלל מלבני, מערכת סאונד סיסטם מאוזנת ושני מוניטורים גדולים מצליחים לאזן את הרמקולים הפרוסים על התקרה ועל שלושת הקירות הפנימיים – אפשרי להאזין למוזיקה באיכות טובה על ווליום גבוה אך לא על חשבון השיחות של הבליינים.
הישראלים אוהבים להיות במרכז. "אפשר לעבור מפה לשם?" זאת השאלה ששמעתי הכי הרבה במהלך הערב. כולם רוצים לשבת על הבר ולהתפנק בסיפור האמיתי של הערב. שולחן זה נחמד רק לקבוצות גדולות שבאו לקיים שיחות של צמצום פערים – פחות בשביל מי שבא לחתום את סוף השבוע שלו בוייב הסקסי של המקום. השאלה חוזרת אין סוף פעמים במהלך הערב, אבל אני מופתע מהנימוס. הבליינים מבינים שכדי שבת על הבר עצמו הם צריכים לבוא מוקדם או לחכות בסבלנות – אולי בגלל שזאת הדרך הנכונה ואולי בגלל שמי שמשרת אותם זה חבר מבית.
האלכוהול ממשיך להתגלגל ומגוון רחב של מנות טעימות מתייצבות מולנו. הכל טוב ויפה אבל היי - אמרנו סליק, אמרנו טכנו ובמקום לא נראה אפילו ג'וינט. מוזר. חשבנו שמתחם תת קרקעי לכאורה בשילוב מוזיקת האנדרגראונד של תל אביב יתאים לחובבי התבלינים של התחנה המרכזית, אבל לא כך. הווייב כאן בנוי בעיקר על קליקה מוכרת עם מוזיקה גרובית להנפת הצ'ייסר, לגימה שתשאיר את הבליין לשבת ובניסיון מחויך לבקש את המספר של הבחורה שלצידו.
"לא עדיף על ג'ינס וג'קט ללבוש חולצת דרייפיט נגד הזעה ולשים אזניות? תראה איזה הליכה!" חברי יורה במרמור ביציאה מהמקום. המרחק לטרנטה שעומד על 200 מטרים של עלייה מתזמן לנו רבע שעה של שיחה קצרה לסיכום הערב החיפאי. אי אפשר לספר שהערב יכול לספק את הכותרת "מסיבה בחיפה". ליין הברמנים בסליק לא קרוב להיות מסיבת טכנו באיזה מרתף תל אביבי בניצוחו של דיג'יי מחו"ל, אבל הוא גם לא מכוון לשם. הוא מכוון להיות אחלה סיכום סוף השבוע לקהל הקבוע ובהחלט מצליח לעשות זאת עם ביסים מצוינים ואלכוהול טוב שישלחו אותנו לעוד שבוע מוצלח.
מחירים: צ'ייסר ג'נטלמן ג'ק 22 ₪ / צ'ייסר גרייגוס 18 ₪ / ג'ין טוניק (בומביי) 50 ₪ / ג'ק דניאלס מנה 45 ₪ / בקבוק מים 14 ₪