תופעת הפופ הישראלי הצעיר הגיעה השבוע, באיחור של שנה פחות או יותר, עד למבקר בן שלו מעיתון "הארץ", שהעלה בסוף השבוע האחרון כתבה מקיפה עליה. לא כתבתי אף להיט בז'אנר ושם משפחתי הוא לא קירל, אבל התמלאתי בכעס לאור הכתבה המנותקת מתרבות המוזיקה המצליחה בישראל.
ראשית אתחיל בחוסר הדיוקים. זה יכול להתפרש כקטנוניות, אבל בכתבה שאמורה להציג את התופעה המוזיקלית הגדולה בישראל היה אפשר להשקיע בתחקיר טוב יותר. שלו טוען שהקיץ המסתיים היה "העונה החמה של פרודיית הפופ", ומציין שם את שיריו של דדי דדון (הראשון והפופולרי מביניהם, "מתוקה מהחיים", יצא במאי) ואת "עור ברווז" של ערוץ הכיבוד שיצא בפברואר השנה. לקרוא לזה טרנד זה קצת תלוש, כי פרודיות על פופ קיימות בערך מדקה אחרי שהמציאו את הפופ. כאן מדובר בסך הכל שני שירים, שצוחקים על ז'אנרים שונים. שלו עוד מציין ש"עור ברווז" מתייחס ללהיט הראשון של סטטיק ובן-אל, "ברבי", כשלמעשה הוא בעיקר קורץ ללהיט של גל מלכה (לו הוא קורא בטעות גולן מלכה) וסטטיק – "בא לה לרקוד", הן מבחינת הקליפ (שניהם מצולמים בים) והן מבחינת הטקסט ("אז אם בא לך לרקוד", שרים חברי ערוץ הכיבוד).
עוד עובדה שמוכיחה ששלו כנראה לא שמע מעולם את "בא לה לרקוד" היא הטענה שלפיה שם הז'אנר "רגאטון" לא מוכר בישראל. בעוד הלהיט של גל וסטטיק עומד על 15 מיליון צפיות ביוטיוב, והפזמון החוזר שלו הוא "שומעת רגאטון אז פתאום בא לה לרקוד", אפשר להגיד שמדינה שלמה למדה מה זה רגאטון. כמו שמדינה שלמה, גם אם היא לא מתל אביב, בדקה איפה זה "דרך השלום" בשעתו. זה מה שקורה כשלהיט מחלחל לכל קצוות הארץ. "בשביל מי שלא מחובר למה שהנוער שומע", הוא כותב, "הצעירים האלה הם אלמונים גמורים". העניין הוא שמזמן הם כבר לא נחלתם של הנוער בלבד. רבים מהלהיטים האלה משודרים בגלגלצ ובתחנות רדיו אחרות, ורובם הגדול הפכו למאסטים בחתונות. הכוכבים הצעירים מקבלים שערים בכל העיתונים הגדולים (מלבד "הארץ") ומתראיינים בכל תכנית טלוויזיה. יש לי גם מה להגיד על אמירתו ש"ישראלים, לא משנה מאיזו עדה, תמיד אהבו גיטרה אקוסטית" (תפיסה מיושנת שהיום כבר רחוקה מלהיות נכונה) אבל נשאיר את ההתנשאות המלומדת-עדתית הזו בצד. לא בשביל זה התכנסנו.
אנחנו כאן כדי למצוא איזושהי אמירה שהמוזיקה הזו, או האנשים שעומדים מאחוריה, מייצרת. שלו טוען שמדובר בז'אנר שהוא "נחלתם הבלעדית של זכרים צעירים. לרוב מדובר בצמד, ולעתים יותר רחוקות בזמר בודד או בשלישייה. לנשים צעירות שמור תפקיד אחד ויחיד: ללבוש ביקיני ולהשתתף בקליפ". באותו תחקיר מפוקפק פספס שלו את השמות נועה קירל, עדי ביטי ואגם בוחבוט, שדווקא הן כן פועלות כזמרות סולו ולא כחלק מצמד, ודווקא (חלק מהן) לא לובשות ביקיני בקליפים. וגם למה להעליל על הבנים שוביניזם כשהוא לא קיים? בכל הקליפים של סטטיק ובן-אל, השם הגדול בז'אנר, יש רק רקדנים בנים. אליעד, דוגמא לכוכב שיושב על התפר בין ז'אנר הרגאטון הישראלי ולבין מוזיקת אמצע הדרך ישראלית, כותב שירי אהבה מכבדים ומתוקים. נכון, יש כל מיני שירים בז'אנר כמו "הטוסיק שלה קופץ", אבל באיזה ז'אנר במוזיקה אין דוגמאות לשירים שוביניסטים? הנה קצת פנינים מאת הרוק הישראלי, שנוהגים לשלוף כדוגמא לטקסטים המבזים נשים: "שרמוטה פוריטנית" של שלומי שבן, "אל תדאג" של אביב גפן, "המתוקות האחרונות" של אריק ברמן. לצערי הרב כל עוד קיים שוביניזם יהיה יצוג שלו במוזיקה. אז כל עוד הלהיטים הגדולים בז'אנר הם מכבדים, אפשר להירגע.
שלו היה יכול להעמיק ודווקא להתייחס לניתוח של הדברים הבאים: איך זה באמת שזמרות הן סולו וגברים הם בצמדים? מהו ההבדל בין התוצרים של האמנים הבוגרים יותר לבין הצעירים? איפה עובר הגבול בין מוזיקת נוער לבין שירי רדיו לגיטימיים? אבל קל לראות 2 קליפים (אז אולי הוא כן ראה את "בא לה לרקוד"?) ולהגיד "ביקיני".
בשלב הזה אנחנו עוברים לניתוח המוזיקלי. "אנשי הישרגאטון הצעירים הם ווקאליסטים כל כך גרועים, שאי אפשר להצמיד להם את המלה 'זמרים'". פה אסכים איתו חלקית: באמת בז'אנר הזה יש ווקאליסטים גרועים שלא היו עוברים אודישן שירה בחיים. אבל אי אפשר להתעלם מזה שאליעד, בן אל, אגם בוחבוט ונועה קירל הם זמרים מצויינים. אולי יש עודף מניירות לחלקם, ועדיין אפשר לשמוע את הבוסריות בשירה שלהם בהרבה מקרים – אבל בתור דור העתיד של הפופ הישראלי הם ממש בסדר גמור. אליעד הוכיח, ממש לא מזמן, בתור מופע החימום של סיה, שהוא זמר ראוי לקהל של פארק הירקון.
ופה אנחנו מגיעים לשיא הצביעות. "הגיטרה מנגנת תמיד מהלך בסיסי של ארבעה אקורדים ופשוט טוחנת אותו שוב ושוב". כן, זה נכון. מדובר בארבעה אקורדים. אבל עד מתי נצטרך להגן על שירי פופ שהם לא מורכבים מדי מוזיקלית? עד מתי נשלוף את העובדה שמשינה, מיקירי הרוק הישראלי, מבססים את השירים שלהם על שלושה אקורדים? ש"Let it Be" ההמנון של הביטלס, הוא ארבעה? למעשה, הטיעון הזה כל כך ישן, שכבר מלפני 7 שנים עלה קטע ליוטיוב של הרכב המבצע עשרות שירים הבנויים מאותם ארבעה אקורדים. חסר לך אקורדים? אתה מוזמן לפנות לפרוגרסיב רוק. אה רגע, ידעת שב"Owner Of A Lonely Heart" של יס, האקורדים הם Am,C,D,G? אם תחליף אקורד אחד, אלה יהיו האקורדים של "ברבי". ושל "כביש החוף".
קל להתנשא מעל פופ ולהגיד שהוא מדרדר את הנוער. גם זה טיעון ותיק: זה קרה כבר ב-'65 כשלא איפשרו הופעה של הביטלס בישראל. אפשר להגיד ש"סלפי עם קהל של משתוללים" הורס את הצעירים התמימים של ארצנו, אבל בעיני "מעשנים ביחד" של תיסלם, שהיה להיט ענק ב-'81, הרבה פחות שמרני. זה הקטע של פופ, שהוא ברוח התקופה. מה לעשות, נערים היום עושים סלפי. סטטיק ובן אל לא המציאו את זה. נסו להזכר בלהיטים ובתלבושות ששלטו בתקופת נעוריכם ותראו כמויות של מיניות או אלימות, ובעיקר המון המון שטחיות. אם באמת מקשיבים לפופ הישראלי של היום, אז אפשר למצוא מוזיקה בינונית, ואפשר גם למצוא שירים כיפים שמופקים היטב ונשמעים מצוין. ותודה לאל, זה נגמר בסלפי של קהל משתולל ולא בקבוצת וואטסאפ שמחרימה ילד מהכיתה. זה נוער, תנו לו להנות.