באחד הטקסטים המופרכים ביותר שנכתבו כאן לאחרונה, הואשם בשבוע שעבר ברי סחרוף, בידי אנשי אתר אינטרנט גדול, בכך שהוא בעצם "סחי", ושמעריציו הם אנשים עם חיים "בינונים, סבירים ומהונדסים". הוא מואשם בכך שבמקום להיות סוד כמוס של כמה מאות אנשים, הוא הפך לאייקון מוביל של מיינסטרים. לא הבנתי למה זה פורסם דווקא עכשיו, התזמון מעט מעורפל. אבל היי, כל בוקר בישראל הוא בוקר טוב לשיימינג.

אז סחרוף חטף. והקהל שלו חטף. וזה למרות שהמיינסטרים הזה שמעריץ אותו, הוא מה שנחשב מיינסטרים אלטרנטיבי. אם בכלל. ולמרות שסחרוף עצמו, וזה כנראה מאוד מקומם מישהו, לא משחק את המשחק התקשורתי. הוא לא מתראיין, לא משתתף כמנטור בתחרויות מוזיקה, לא מככב בפרסומות ולא מצייץ באינסטגרם. אולי מה שכל כך מרגיז את המתרגזים החדשים, שהגיע הזמן לדון גם בהם (אבל אין כח), הוא שסחרוף מתרכז רק במוזיקה ולכן מאוד קשה להגיד עליו מילה רעה. איך זה יכול להיות שיש יוצר ישראלי שאי אפשר להגיד עליו מילה רעה? מה הוא חושב שהוא, גידי גוב?

על ברי נהגו להגיד פעם שהוא נסיך. עכשיו הוא כנראה יותר בטריטוריות של מלך, מה שאומר: 1. שאפשר לנסות להכנס בו. 2. שאפשר להכתיר נסיכים חדשים. למשל את אביב גדג', אחד היוצרים המוכשרים והצנועים ביותר של הרוק הישראלי. אתמול (ושוב הערב) הוא השיק בברבי בתל אביב, במופע שכל הכרטיסים אליו נמכרו מראש, את אלבומו החדש "שרף אורנים". חלק גדול מהקהל היו אנשים שמימנו את הקלטת הדיסק דרך הדסטרט מוצלח ומהיר של 48 שעות. ומראש התחושה בבארבי הייתה שכל מי שהגיע מאוד אוהב את המוזיקה של גדג', ומאוד קשור אליה באופן עמוק.

זה דבר מעניין, שראוי להתעכב עליו. גדג' בן 39, מאחוריו שני האלבומים של להקת אלג'יר ושלושה אלבומי סולו. הוא לא אחד שממלא אצטדיונים ומעולם לא היה לו להיט בגלגלצ. יש לו בסך הכל קהל קטן לא גדול, כמה אלפים. אבל האלפים האלה הם כמעט כמו כת סודית, שמעריצה אותו ומכירה בעל פה את רוב שיריו. יש משהו במשורר הרוק הזה שאם הוא נוגע בך, זאת לא סתם נגיעה. זה פשוט תופס אותך. זה מתחיל בטקסטים שלו, שהם תמיד קשים, עצובים, אבל באופן לא מוסבר גם מזככים. במנגינות שלו, שמערבבות בצורה נהדרת את הרוק הישראלי והעולמי לדורותיו, ובאישיות הבימתית שלו, שיש בה מופנמות אך גם תיאטרליות. מין נוכחות שמזכירה ענקים. אולי זה קשור גם בזה שיש לו את השיער הכי יפה בעולם. שיער יפה זה הדבר הכי חשוב.

מופע הבכורה היה מושקע עד הפרט האחרון. 11 נגנים, כולל רביעית כלי מיתר ונשפנים. תאורה יפה. אנרגיה שהציפה את האולם כולו. גדג' פתח בשני השירים הפותחים את האלבום החדש ואז עבר להפציץ עם "עיר של זכרון" ו"דבר אלי" של אלג'יר. קשה להפריז בכריזמה של גדג'. הבמה הופכת אותו לקוסם, והטקסטים שלו מייצרים חשמל שקשה לעמוד בפניו. "טרף קל", "דם על הים" והשיר האהוב עלי מכולם "ונוס בתמוז" כבר הביאו את האולם לאקסטזה.

"השירים האלה רק נשמעים עצובים" הוא אמר לקהל, "אלה שירי חג שלנו", והחגיגה נהייתה חגיגה של ממש עם "יוון" המרים ו"הופ" שהוא השיר היחיד הפ'אנקי של גדג', שניצל את ההזדמנות וגם לבש משקפיים, ופתח מטרייה גדולה כדי להדגיש את העובדה שהשיר הזה הוא קצת הצגה מבחינתו. בין לבין הוא שתל את שירי הדיסק החדש, "שרף אורנים". שהתאימו כמו כפפה.

הסיפור של גדג' היה אמור להפוך אותו ליותר מרכזי. בן למהגרים, מכפר קטן בדרום, שכבש את תל אביב לרגע עם להקה ועם שותף שהלך לעולמו בטרם עת. גם אחיו שלום גד הוא מוזיקאי נפלא, וגם הוא צנוע ומסתתר. אבל לצערי הרדאר של מירי רגב לא קלט אותו, ואולי הוא פשוט גם לא מתאים לו.

 חשבתי בזמן ההופעה גם על השיימינג הזה שעשו לסחרוף. אני מניח שרוב הקהל של גדג' אוהב מאוד את סחרוף. וגדג' עצמו חייב לסחרוף לא מעט. המוזיקה שלו היא תמהיל כזה של הרוק הישראלי המזרחי האלטרנטיבי. אפשר למצוא שם סחרוף, נקמת הטרקטור, מינימל קומפקט וגם אהוד בנאי ופוליקר. לפעמים בשירה ובדיקציה הוא מזכיר קצת את שלמה בר, ובהפקה מהדהדים קולות זרים כמו הארקייד פייר. זה עכשווי, מושכל, מרתק.

חשבתי שאולי הוא יעשה איזו מחווה קטנה לאהובה עוזרי וישיר את "עמק הפרחים". הייתי מת לשמוע אותו שר את זה או את "היכן החייל". אבל גדג' לא אוהב להכניס את המציאות אל הבמה. הוא אף פעם לא מזכיר את "אלג'יר" או את גבריאל בלחסן. הוא גם לא מתראיין אף פעם ושומר על הצניעות הזאת, שאולי בגללה הוא אליל של קבוצה לא מספיק גדולה.

אפרופו הדיונים על איכות טקסטים, אין ספק בכך שגדג' הוא ממשוררי הרוק המצטיינים של ישראל. ליגה הכי גבוהה. וההאזנה לשיריו, נדמה לי שגם אם אתה לא מכיר אותם היטב, כמו את שירי הדיסק החדש, היא משהו שאי אפשר לעמוד בפניו. חבל שגלגלצ לא מצאו דרך להנגיש אותו לקהל שלהם, אבל אף פעם לא מאוחר. בינתים יש אלבום יפיפה - "שרף אורנים". את אלבומיו הקודמים "תפילה ליחיד" ו"ילדים של מהגרים", תמצאו בקלות ברשת (באפל מיוזיק, שימו לב, הוא מופיע בשני איותים שונים באנגלית). אם אתם מכירים את גדג' אתם לא צריכים אותי. אם לא, אני מציע לכם לחפש אותו.

לקראת סוף ההופעה הקהל כבר לא ידע את נפשו. עם "קיטש" ו"לא מקום לחלשים" התקרה איימה להתמוטט. אולי כי "לא מקום לחלשים", שיר הנושא של האלבום "ילדים של מהגרים" היה כבר מזמן צריך להיות המנון כל ישראלי. אף פעם לא מאוחר. הערב כאמור יש עוד הופעה שכל הכרטיסים אליה נמכרו. אולי עם קצת לחץ על הבארבי, יסגרו שם עוד הופעות. באמת חבל להחמיץ. במיוחד אם אתם סחים שאוהבים נורא את ברי סחרוף.