דיקלה היא יוצרת לא קלה לעיכול, זאת יודעים גם מעריציה המושבעים. רק אחרי מספר האזנות לא מבוטל לאלבומה החדש אפשר לומר שוב בלי למצמץ שיוצרת כמוה אין בארץ. אפשר להתווכח אם אלבומה החדש, "ארלוזורוב 38" פחות או יותר טוב מקודמיו, אך אי אפשר שלא להתפעל מהשירים שיוצאים מהנשמה המסוכסכת של אמנית מבטן ומלידה תוצרת הארץ.
אחרי שני אלבומים "אהבה מוסיקה" ו-"עולם" שהופקו בהצטיינות יתרה על ידי רן שם טוב ("איזבו"), נפרדו השניים ועל ההפקה אמונים הפעם אלון אוחנה וגיל מרום (Disiac), שבסך הכל מצליחים לשמור על הרף הגבוה שהציב להם שם טוב.
מעבר לעובדה שהאלבום החדש פחות אחיד ומהודק מקודמיו, השינוי העיקרי כאן הוא בעיקר בשימוש בכלים כמו גיטרת פלמנקו וחצוצרות, היוצרות ארומה ספרדית משהו ולעתים יש תחושה של "בטברנה", רק ללא תופעות הלוואי של הז'אנר.
יותר ברורה בטקסטים, פחות ממוקדת במוזיקה
דיקלה היא מעין נטאשה אטלס ישראלית והאלבום שלה מזכיר לא פעם כמה רצועות מאלבומה של אטלס ".Mish Maoul" לעתים היא מזכירה את יסמין לוי (איתה שיתפה פעולה באלבומה הקודם "עולם") בעיקר בשיר "משוגעת".
שינוי נוסף באלבום הוא בפנייה של דיקלה לגוף שני נוכח במקום נוכחת, מוטיב שחזר על עצמו באלבומיה בעבר וגרם לטשטוש הזהות. מכאן שהטקסטים של דיקלה באלבום הזה הרבה יותר ברורים ופחות מעורפלים, אבל מבחינה מוזיקלית היא דווקא פחות ממוקדת, כאמור, ופורשת כנפיים לשוליים של מחוזות אחרים, כשהאלמנטים הערביים תמיד נמצאים שם.
מתחיל שקט, ופוצע בהמשך עם הצעקה של דיקלה
יש באלבום מספר שירים שקשה שלא להתפעם מהם: כזה הוא יריית הפתיחה המעולה "שלום", שיר פרידה מהילדות, מההתבגרות, מהתמימות וההתפכחות עם אווירת טנגו, "חולת אהבה" הסוחף, "עפיפונים" שמתחיל שקט, ופוצע בהמשך עם הצעקה של דיקלה "אין לי מה לתת יותר/ תישאר". "מנגינות" הוא אולי השיר הכי אופייני לדיקלה ויכול היה להיות משובץ באחד מאלבומיה הקודמים - "לא יודעת לא שומעת/ מנגינות/ אני יודעת שהלילה יעבור/ולא נהיה יחד".
השורות האלו מזכירות את "הנה מגיע העצב" של סיון שביט, בו היא שרה "מה אתה אומר/ אני לא שומעת/לא רואה". אבל כאן מתחיל ומסתיים הדמיון. בעוד שביט מינימליסטית, רומזת ומעט מכסה על הרבה, אצל דיקלה יש אובר טוטאליות ודרמה שקנתה לה מעריצים רבים, ובאותה מידה גם הרחיקה אחרים. במובן זה דיקלה היא מלכת האבל של עצמה. היא לא מפסיקה לבכות אהבות לא טובות, בדידות וכמיהה.
בנסיבות אחרות הטקסטים שלה היו עשויים להביך
הטקסטים של דיקלה שאת רובם כתבה בעצמה - פרט ל"מזל" שנכתב בשיתוף קרן פלס, "פריז" ו"לבכות" שנכתבו בשיתוף עם חנה לפידות - היו יכולים להביך מעט בנסיבות אחרות, אך כאן הן מגובות בצלילים ערביים סוחפים והשירה האום כול תומית- בואכ נטאשה אטלס הופך את הכול לחגיגה צבעונית, גם אם עצובה. השירה של דקלה אינה כוס התה של כל אחד אבל מי ששתה (ואני בינהם) יבקש תוספת של עלי נענע .
שתי בלדות קורעות לב הן "לבכות" שקידם את האלבום ו"אם תבוא" שסוגר אותו. "לבכות" הוא שיר שנוי במחלוקת. יש הרואים בו מלודרמה עם טעם לפגם, אחרים מאמינים לכל מילה. התעלפותה של דיקלה באולפן עת סיימה להקליט את השיר הזה אומרת בעצם הכל. ב"אם תבוא" היא דרמטית, עולה טונים ושואלת אם הוא יבוא להציל אותה כמו פעם כשהיא תפסיק לנשום. "פריז" שמגיע אחרי "לבכות" הוא מעין שנסון צרפתי, סגנון נוסף שדיקלה נוגעת בו לראשונה. השיר שעלול להישמע מעט פרודי בעיקר בגלל הלחישות, הופך עם האקורדיון הסוחף לאחד השירים יוצאי הדופן כאן. את המילים היפות ("רק הלב כמו קבצן/ רוצה נדבה") כתבה דיקלה עם חנה לפידות.
אלבום עם לב, מדמם ופצוע
שירים נוספים שנשמעו בהאזנות ראשונות מיותרים (בעיקר החטיבה האחרונה של האלבום) מתחילים לקבל את הנופך והצורה שלהם לאחר עוד ועוד האזנות ואז כמו במטה קסם הכל מתיישב במקום, ודיקלה שהיא שיאנית רגש מצליחה לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהציבה לעצמה.
בתודות כותבת דיקלה שבכל לב ישנו תא מהפכני. "ארלוזורוב 38" אינו אלבום שיעורר מהפיכה או יגרום למי שהתעלם בעבר לרצות להקשיב. אבל יש לו לב, מדמם ופצוע שממנו יוצאים בכישרון רב שירי האהבה הכואבת של דיקלה. בעולם שבו העדר גרעין של לב פועם מאפיין את השירים האלבום של דיקלה הוא בהחלט בשורה משמחת.