תלתלי היובל

חגיגות יום ההולדת חמישים שארגן לעצמו ירמי קפלן הגיעו אמש לשיא במועדון הזאפה בתל אביב. קפלן, לנצח הג'ינג'י עם התלתלים שעוטף רוקנ'רול בהרבה תשוקה ומקפץ על שולחנות כמו ג'ק פלאש, אירח על הבמה את אסף אמדורסקי ועמיר "ג'נגו" רוסיאנו, חבריו לטריו "תערובת אסקוט" מלפני עשרים שנה, וטריו איכותי לא פחות - "מוניקה סקס" של יהלי סובול, שחר אבן צור ופיטר רוט, להם הפיק מוזיקלית את אלבום הבכורה "פצעים ונשיקות". ההרכב של קפלן - עופר קורן בבס, רן שמעוני בתופים, אריה בן-קנז בקלידים וניר גבע בגיטרה - השלים חבילת רוק ישראלית עמוקה, רחבת-היקף, עוצמתית ומהנה, בערב שהיה כמעט היסטורי.

העמיד על במה אחת בק-טו-בק את תערובת אסקוט ומוניקה סקס

קשה להמעיט בחשיבותו של ירמי קפלן לרוק הישראלי, כי אין פה הרבה רוקרים שיכולים להעמיד על במה אחת בק-טו-בק שתי להקות כמו אסקוט ומוניקה, וקשה להמעיט בציון הדרך הזה, גיל 50. כאן צריכה להגיע סדרה של קלישאות: נראה צעיר בעשור וחצי מכפי גילו, מופיע כאילו הוא צעיר בשני עשורים, פיתח את ה"Table Surfing" - הקפיצה בין שולחנות - לדרגת אמנות, מתחרע על שירים, מתופף, משתולל, מתרוצץ, ולא סותם ת'פה לרגע, אלא מפיק ממנו שלל סיפורים, מכתמים ודיבורים על היחסים שבינו לבינה כפי שמשתקפים בשיריו (מוטו כללי: האישה החזקה דורכת על הגבר המסכן).

הכל נכון בקלישאות האלה, כמו שכתב חמי רודנר, אבל ירמי קפלן, בגיל 50, הוא מעבר לסך הקלישאות שמרכיבות את דמות הרוקר שהוא. כי לירמי קפלן יש נשמה גדולה, והוא מביא אותה איתו אל הבמה בכל שיר, בכל שורה, בכל תנועה ובכל קפיצה. והנשמה הזו היא חופשית. לא ניתן לאלף אותה. לו היה שומע לעצות שנתנו לו אמרגנים, מפיקים, מנהלים ויועצים לאורך כל הקריירה יכול להיות שקפלן היה ממלא היום את וומבלי, לא כל שכן היכל התרבות או קיסריה. אבל ירמי קפלן לא רצה שיגידו לו מה לעשות, הוא עשה מה שהתחשק לו, ולקח על עצמו לאורך שנים לא רק את ההצלחות, אלא גם את הכישלונות. הוא הרוויח ביושר את כל אחת מהשריטות והצלקות המטאפוריות שמאתרות את גבו המתפתל.

הנשמה של הרוקר מלא התאווה, החרגול האנושי

הנשמה הזו, של הגבר המתלבט, כותב השירים המוכשר, הרוקר מלא התאווה, החרגול האנושי, האורטור, היא גם זו ששומרת אותו מאוזן ביחסים עם הקהל, כדי שלא ייכלא בטעות בכלוב הזהב. קפלן מתמסר, נותן להיטים, אבל לא יורד לזנות. ואם בא לו על שיר פחות מוכר בהופעה הוא ינגן אותו, גם בהתחלה ("כל אחד יכול"), עם אסקוט ("לא מוכנה לצאת מכאן") ואפילו בסוף ("קילומטר מכאן" המתאמץ). הוא מדבר על זוגיות ומספק לקהל בידור, אבל גם משתמש בו כפסיכולוג, מוציא הכל החוצה, שם את הקרביים, את הביצים.

למרות שהיה מדובר במופע שהתחיל ב-22:30 כמופע ישיבה בזאפה - פורמט שמתאים אולי לזמרת כמו שלומית אהרון (איתה שר קפלן ביום העצמאות שעבר בטקס הרשמי) ולא לרוקר שנהנה להרעיד לבחורות את הלב ואיברים אחרים, ידע קפלן, כהרגלו, להפוך את המועדון המנומנם למתחם רוקנ'רולי סוער, ואת קהל הבריזרים והקרפצ'יו סינטה לעדר של מעריצים מחויכי שפתיים. לא כמו ברוקסן, כי בכל זאת עברו שני עשורים, אבל האווירה עברה מהפך ממרדימה בתחילת הערב למלהיבה בהמשך, מיתולוגית ברגעי השיא ומרגשת בסיום.

"מוקדש לכל מי שלוקח ריטאלין ומריחואנה ברישיון"

קפלן פתח בשבעה שירים ממיטב הקריירה, עם דגש על האלבום האחרון והנהדר "חשק": "מעבר לגדר" (מתחמם לאט), "חשק" (מתחמם מהר), "תתחיל מאפס" (רותח), "קולה וברה" (מאפס למאה בחמש שניות), "מחפשת" (עף על השולחנות), "כל אחד יכול" ("מוקדש לכל מי שלוקח ריטאלין ומריחואנה ברישיון") ו"מדוע לא באת" ("על היחסים עם אלוהים", עם פרשנות יומיומית שלהם), שבו קפלן התחיל להפריח בועות סבון על הקהל, שהחזיר לו בשירת מקהלה של שורת המפתח עם מחיאות כפיים.

העלייה של מוניקה סקס (23:10) העבירה הילוך במופע. קפלן קיבל את פניהם בסיפורים על הפקת "פצעים ונשיקות" ושניה לפני שיוסי אלפי עלה לבמה הם גם התחילו לנגן. סובול, אבן-צור ורוט שרו את "כמה את יפה" של קפלן, כשהקטע החזק בשיר נטען באנרגיות טובות עם שלוש גיטרות חשמליות שהובילו ביצוע מצוין. אבן-צור עלה לעמדת התופים, סובול אמר לקפלן שלוש פעמים "אנחנו אוהבים אותך", וקפלן השיב ב"סאן חוזה". רוט נותן סולו ארוך, אבן צור אוכל את התופים, קפלן וסובול מתחלקים בשירה, המקצבים מתחלפים בזמן והכל כיף.

"השיר הכי בן זונה שהוא שמע בחיים או שפשוט הגראס היה מעולה"

בשיר הבא מוניקה נותנים טעימה מהאלבום "מנגינה" עם "השמלה ממדריד", שהקהל אוהב במיוחד, ובצדק. בסיומו אבן צור מספר איך הביא לאולפן את "180" וקפלן אמר שזה השיר הכי בן זונה שהוא שמע בחיים או שפשוט הגראס באותו בוקר היה מעולה. אבן-צור שר את "הזונה והכלב" של קפלן, רוק בסיסי בקצב מהיר מלא ברעש. רוט נותן סולו, ואז יש ברייק, ואז סולו על הברייק וחוזרים לגלוש על הסרפ המהיר, בעוד נאמבר גדול שמזמין שלושת אלפים איש קופצים מול העיניים ולא שלוש מאות בכיסאות.

מוניקה יורדים, הלהקה של קפלן נוטשת, הוא מתיישב על התופים ומתחיל לתופף לבד. ואז עולים לבמה (23:34) ג'נגו עם הבס ואמדורסקי עם החשמלית לאיחוד מרגש של תערובת אסקוט. כבר בשיר הראשון הכיוון ברור - נגינה אגרסיבית, שירה חזקה, צליל הטריו הכבד והחד של אסקוט בס-תופים-גיטרה טוחן חזק, כמו חיית טרף נשכנית שחיכתה שנים בכלוב ועכשיו מתפרצת החוצה הם מתנפלים על "ואולי תבוא איזו נחמה". רן שמעוני חוזר לתופים כדי לאפשר לקפלן לעבור לקדמת הבמה ולשיר את "לא מוכנה לצאת מכאן", שיר על תינוקת שלא רוצה להיוולד. אחריו, בלהיט "החדר האינטימי שלי" ההרמוניה הקולית לא מושלמת ויש קצת חריקות בתיאום ובסולו הצורמני של אמדורסקי (איזה גיטריסט גדול הוא ואף אחד לא מדבר על זה), אבל הסך הכל מאוד חיובי והחיבור בין השלושה נשמע טבעי, כאן ועכשיו.

"קיבלתם את הלהיט שלכם, עכשיו תשלמו"

"קיבלתם את הלהיט שלכם, עכשיו תשלמו", גוער קפלן בקהל ואסקוט מבצעים את "מי ראה את הילדה שלי? (בת זונה)", מרגעי הרוק היותר מכוסחים ונפלאים שיש, עם הקונטראסט בין התמימות של "הילדה שלי" לזעם של ה"בת זונה!", קונטראסט שעטוף בגיטרה הנשפכת של אמדורסקי, בבס הקודח של ג'נגו ובתופים המג'נגלרים של קפלן. סיטואציה נדירה של רוק-גראנג' כבד מעולה וטהור, שאין לו מטרה אלא להיות נשגב ורועש, אצילי וביובי.

אחרי השיא של אסקוט ההרכב של קפלן חוזר (23:55) לישורת האחרונה, לעוד שישה שירים, שלושה לפני ההדרן שלושה בתוכו. את "אני אשתנה" קפלן מקדיש לפסנתרן שלו אריה בן-קנז, והקהל נעמד על הרגליים. הוא עשה את הבלתי יאמן והקים אותם, באור מלא, אחד אחד ועכשיו הוא נעמד על שולחן, מעלה את מפלס האנרגיה ומכריח את כולם לקפוץ לפי הקצב. "קילומטר מכאן", למרות הקצב, לא עושה את העבודה. עדיף היה לתת כאן את "משהו חייב להשתנות".

"היום יום הולדת"

את "הדפוק הזה" קפלן מתחיל בא-קפלה והקהל שר איתו. הזאפה הופך לחגיגת רוקנ'רול קסומה כשתוך כדי השיר לבמה עולה שחר אבן צור ויחד עם המתופף רן שמעוני וקפלן, שהוא כמובן מתופף מיסודו, נותנים מופע אדיר של שלושה מתופפים, ג'אם מטורף שנמשך כמה דקות, במהלכו שמעוני ואבן צור מתחלפים על הסט ושמעוני עובר לקדמת הבמה לתופף על הטמטם-בס. הם מקישים יחד ויוצרים קטע ארוך וסוחף כמו טראנס שלא נגמר. ההרכב כולו מצטרף, קפלן עף שוב לשולחן בתוך הקהל, האורות נדלקים, הנאמבר מגיע לשיאו וכולם יורדים למטה.

הקהל מחזיר את קפלן לבמה להדרן עם קריאות "היום יום הולדת" ואפילו עוגה מגיעה מאי שם. קפלן נותן את "לשקר ולשכוח ("לזיין ולברוח") מהאלבום הראשון, קאבר ל"Tainted Love" שהקהל מת עליו, ולסיום את "מודדת", מעומק הלב. מה שהתחיל כמסיבת סיום לקריירה התפתח לחגיגה גדולה. שיהיה במזל טוב ירמי, נרים כוסית לחיי ה-50 הבאות.