סרט חדש על רגעי השיא של להקת U2

במוזיקה הפופולרית התברכנו במעט מאוד עדויות שבהן מתועדים בזמן אמת רגעי ההשראה והבריאה של קלאסיקה. ברור, אינספור יוצרים ומבצעים סיפרו, פירשו, היגגו וחזרו אל חבלי הלידה של שירים ואלבומים שלהם. אבל "מהשמיים ומטה", הסרט התיעודי שחוזר לאלבום "אכטונג בייבי" במלאת 20 שנה ליצירתו, חושף את הדבר האמיתי: הדקות הראשונות שבהן נכתב והגיח לעולם "וואן", מהלהיטים הגדולים של U2 והשיר הכי אהוב שלה בישראל. מאחר ש- U2 היא להקה ענקית, כמעט כל כינוס של חבריה, אולי חוץ מישיבותיהם העסקיות, מתועד מול מצלמות ומיקרופונים מכל מיני סוגים.

"One" נולד תוך כדי חזרה על "Mysterious Ways"

כך קרה גם במהלך החזרות ל"אכטונג", אלבום שנוצר מהמתח שבין ההצלחה העצומה של U2 באמריקה בסוף שנות ה-80, לבין תחושת חברי הלהקה שמצאו עצמם אבודים באצטדיונים ושעליהם לחזור למקורות השראה אירופאיים. ובזמן שהם בחדר חזרות ומנגנים שיר שיהפוך ללהיט אחר מהאלבום, "דרכים מסתוריות", הגיטריסט די אדג' עולה במפתיע על רצף האקורדים שיהפוך להרמוניית הבתים של "וואן" ושמיד מעורר בבונו רעיונות חדשים לשירה.

אנחנו צופים בשעון הרץ על המצלמה שהייתה שם, באותו חלל, לפני 20 וקצת שנים, ו-21 דקות לתוך "דרכים מסתוריות" קורה הדבר שאותו אנחנו, אוהבי המוזיקה הפשוטים, לא רואים אף פעם: חברי הלהקה ואנשי צוותם מביטים סביב בעיניים משתאות, ולכולם ברור שמשהו מלא קסם והבטחה השתחרר לאוויר. הם מחליטים מיד לעזוב את השיר שבעבודה, ולהתרכז בכיוון החדש. בונו מתחיל לשיר את מלודיית הבתים של "וואן" וגם מסמן לחבריו שמות של אקורדים שמהם מתארגן בדמיונו החלק הבא, הפזמון של השיר, והוא מתחיל לאלתר את המילים.

"One" הוא השיר הכי גדול שבוב מארלי לא כתב

כשהשעון הרץ במצלמה המקורית מתקרב ל-30 דקות, השלד של "וואן" כבר עומד. בונו מספר בסרט, בראיון עדכני, שזה לא רק שיר על אינטימיות שהושפע מנישואיו המתפוררים של די אדג' באותם ימים, אלא מילים שמדברות גם על הקשר והמחויבות והשינויים בלהקה פנימה. "וואן" הפך לשיר שהוא ציר: האלבום כולו הוקדש אמנם לצורות הבעה חדשות, לאירוניה, לאלקטרוניקה, להשפעות דאנסיות לראשונה אצל יו2, אבל תכניו נותרו גדולים ועמוקים ורציניים כבעבר. ומבחינה זו "וואן", שמכל השירים נותר הכי נאמן לערכי U2 של שנות ה-80, הפך ללב האלבום, וגם ללהיט הכי גדול שלהם ב-20 השנים האחרונות.

יש מי שאלרגיים אליו, מרוב השמעות רדיופוניות, ואילו לטעמי זה השיר הכי גדול שבוב מארלי לא כתב בחייו. בונו משתמש בו באופן פנטסטי בהשפעות של הכתיבה, פיסוקי המשפטים והתחושות הקצביות של מארלי בפונטיקה של המילים וגם בהגשה שלו.

"בשנות ה-80 זרקנו אבנים על אנשים אחרים. בשנות ה-90 זרקנו אותן על עצמנו"

כך או כך, מעט מאד תיעודי פופ ורוק אוצרים חומרים הדומים לרגעי ההולדת של "וואן" ש-U2 סיפקו לדיוויס גוגנהיים, שכולל בסרטו גם ראיונות עדכניים וסקירה הגונה של עלייתה העקבית והנהדרת של הלהקה בשנות ה-80. זה סרט שמכיל כל מה שאוהדי מוזיקה יכולים לבקש: סקרנות ורגשנות, אינספור זוויות חדשות להעיר ולהאיר את העבר.

ומאחר שמדובר בבונו, גם כמה ציטוטים שהנייר לא יסבול התעלמות מהם. בונו: "בשנות ה-80 זרקנו אבנים על אנשים אחרים. בשנות ה-90 זרקנו אותן על עצמנו". ועל החיפושים שהובילו לשפה הצלילית החדשה ב"אכטונג בייבי" הוא אומר: "אשתי אמרה לי שהפכתי לרציני מדי אחרי 'ג'ושוע טרי' , ושאלה איפה הנער המסתורי וההרפתקן שהתאהבה בו".

"אכטונג בייבי" זוכה לקופסה מהודרת

עשרים שנה אחרי שיצא, זוכה גם אכטונג בייבי, אלבום המופת האחרון של הלהקה עד כה (שדיסק המחווה לו נסקר במדור זה לפני שבועיים), לקופסה מהודרת. מלבד שני דיסקים של רמיקסים שלטעמי ממש לא מוסיפים מאום, יש בה ארבעה דיסקים שמצדיקים את הגרנדיוזיות: "אכטונג" עצמו ו"זורופה", המיני-אלבום שבא אחריו זוכים למאסטרינג מחודש, והאזנות חוזרות אליהם מבהירות יותר עד כמה האלבום היה מצוין.

אחרי כ-20 שנה שבהן זכרתי את "זורופה" בעיקר בזכות אחת הבלדות הכי יפות של יו2, " Faraway so close", הוא מסתבר כאסופת שירים לא פחות ממצוינת.

הבונוסים כוללים גרסאות עם עיבודים וטקסטים ומיקסים שונים לשירי אכטונג, חלקם מאד מוצלחים ומלמדים הרבה על תהליכי העבודה של הלהקה. ויש כמה חידושים לשירי אחרים, כשלצד שניים חלשים לרולינג סטונס ולקרידנס קלירווטר, יש אחד נהדר ל"לוויין של אהבה" של לו ריד, שהם גם ביצעו מאוחר יותר באצטדיונים כשריד התארח על מסכי הווידיאו. ויש גם כמה שירים שיוצאים לראשונה, כ"הו ברלין" שמצדיע לעיר שבה נוצר "אכטונג" וכולל גם אזכורים למקורות השראה כמו דיויד בואי ואיגי פופ, ריד, וים ונדרס וריינר מריה רילקה.

כאוהד ותיק ונאמן של U2, השיבה ל"אכטונג בייבי" מעוררת בי שוב צער על חולשתם היצירתית המתמשכת בכל האלבומים האחרונים. ולמרבה השמחה, על הצער גוברות בקלות ההוקרה והתודה על היותם כה נפלאים בימים ההם.