באמת מוזר שטירס פור פירס לא הופיעו בעבר בישראל. מילא כשהיו בשיאם באייטיז, אבל חלפו מאז 30 שנה ובערך 300 הופעות של להקות עבר בישראל. טירס פור פירס כנראה נפלו בין הכסאות של המפיקים כמו שהם נופלים בהגדרות של ז׳אנר. על סקאלת הפופ של האייטיז, הם לא קופצניים כמו הפט שופ בויז ולא אפלים כמו דפש מוד. אולי פחדו שאין להם מספיק קהל. ובכן, סולד אאוט של 7,500 כרטיסים להופעה אמש הוכיח אחרת.

כדי להתחבר לטירס פור פירס צריך בעיקר לב. צריך להרגיש התרוממות רוח ב-"Sowing The Seeds Of Love" וקלסטרופוביה מאיימת ב-"Mad World". כי הדבר שטירס הכי טובים בו הוא לכתוב שירי פופ עוצמתיים. אם הידיים שלך אי פעם רעדו בגלל מוזיקה, זה קרה כששמעת את "Shout". תשאלו את מי שהיה אמש איזו פינה בלב הם שומרים ללהקה הזאת, והם יענו לכם שאת הפינה הכי בוערת שבו.

העניין הוא שיש קאצ׳ בהופעות נוסטלגיה. האמנים האלה מקושרים לך לרגשות מסויימים, שכנראה חווית בילדות או בהתבגרות, וכשאתה מגיע להופעה שלהם שנים אחר כך אתה מצפה שיתעוררו בך אותן אמוציות. בדיוק כמו שהולכים לבריטני כדי להנות כמו ברגע שבו צרחנו "קרייזי" על הספפה. זה האתגר הגדול של האמנים האלה - לגרום לך ללכת אחורה בהנאה. מהבחינה הזו ההופעה של טירס הצליחה להציף את הכל.

יחד עם קהל משולהב, שצועק באדיקות את המילים, מוחא כפיים בחוזקה ושומר על יחס הוגן של מה לצלם ומה לחוות, טירס שרו בזה אחר זה את כל הלהיטים היפים שלהם. הם התחילו ב-"Everybody Wants To Rule The World". כבר כאן אפשר היה להבין שההופעה הולכת למקומות מעולים. העיבוד היה נאמן למקור, כזה שמוסיף קצת תופים כדי שנרגיש לייב ולא מתחנף לצעירים עם אלקטרוניקה או הפקה חדשנית. השירה מדוייקת והם נשמעים כאילו לא עבר יום מאז. בכלל, אם יש משהו חשוב בהופעות שהן קפסולת זמן, זה שלא ישנו את ההיסטוריה יותר מדי. ״בחזרה לעתיד״ הוכיח לנו מספיק טוב שאסור לגעת בעבר, אחרת הכל יהרס.

ממשיכים עם סט ליסט שרק אפשר לחלום עליו: "Pale Shelter", "Change" ואפילו קאבר ל-"Creep" של רדיוהד. בהופעה הזו אין ממש מה שמכונה "בטן" (רצף ארוך של שירים לא מוכרים). יש קצת שירים מתקופות יותר מאוחרות, אבל בסך הכל היה איזון מצויין בין המוכרים יותר לפחות, וגם אלה שפחות עדיין זכו להתלהבות רבה אצל הקהל. אני לא חושבת שמישהו מהנוכחים עבר את "Head over Heels" בלי צמרמורת חזקה מאוד.

hello tel aviv!

A post shared by Tears For Fears (@tearsforfearsmusic) on

הקהל אמש סיפק רגע שיא שגם הלהקה לא ציפתה לו - בין סיום המופע להדרן, תוך מחיאות כפיים סוערות, אנשים החלו לשיר את הפזמון של "Shout", הלהיט הענק. ברגע, כל האולם כבר צעק והוציא הכל החוצה, כדברי השיר, כשהלהקה עדיין מאחורי הקלעים. כשהם עלו חזרה לבמה הם נראו מאושרים. כמה דקות אחר כך הם סיימו עם השיר, וכך עטפו את המופע המרגש הזה.

אני יכולה להיות קטנונית ולשאול שאלות כמו איך בהופעה שהגיל הממוצע שלה הוא 38 יש בערך 2 עמדות לבירה, למה המסכים הראו בעיקר רק אחד מהם ואיך זה שמושיבים אנשים בזווית שהם בקושי יכולים לראות בה את הבמה. אבל שום דבר מהנ"ל לא ישנה את העובדה שמדובר באחת ההופעות הטובות שנראו פה. פתאום השם "דמעות לפחדים" נשמע לי הולם ולא סתם אייטיזי להחריד: היו דמעות, היו פחדים. רגשות חזקים.