הפרודיג'י בהופעה בישראל ביקורת וסיקור מהגיהנום

הפרודיג'י בהופעה (צילום: רועי ברקוביץ') — שטני. פלינט | צילום: רועי ברקוביץ'

ב-4 ביולי הקרוב ימלאו עשרים שנה לאלבום "Music for the Jilted Generation" ששינה את האופן שבו העולם מתייחס לחיבור בין מוזיקה אלקטרונית להארדקור-רוק. הגל החזק איתו היכו "הפרודיג'י" את האוזניים של מיליונים התחיל שנתיים קודם עם הסינגל "Out Of Space", המשיך באלבום הזה, שכלל להיטים כמו "Voodoo People" ו-"Poison", והפך שלוש שנים אחר כך לצונאמי אמיתי באלבום הבא, "The Fat Of The Land", עם משולש הלהיטים שהנציח את ההרכב בהיכל התהילה של מוזיקת הרייבים הבינלאומית: Smack My Bitch Up, Breathe וכמובן Firestarter.

בכוונה אני מציין את הלהיטים הגדולים, כי כשעשרת אלפים איש יוצאים אחרי שעה וחצי של הופעה ממרכז הירידים, מה שממשיך לדפוק להם במוח הוא הסלוגנים הקודחים של קית' פלינט ומקסים ריאליטי. חצי מהקהל יירדם בלילה (או בבוקר), כשהוא מלמל לעצמו "I've Got The Poison". החצי השני ימלמל: "Smack My Bitch Up!". כי שעות אחרי ההופעה, כשהאדרנלין צונח והאנרגיה העצומה מתחילה לשקוע, המשפטים האלה נשארים דבוקים למוח, יחד עם שאריות מכל מה שלקחת באותו ערב כדי להרגיש בהיי גם בשעת הבוקר המוקדמת 21:00 שבה הם עלו לבמה.

poison

firestarter

Out Of Space

Take me to the hospital

comanche

כן, בארץ "הפרודיג'י" תפסו בגדול. הם כבר היו פה פעמיים לפחות "בזמן אמת", והערב הם חזרו, כמעט עשרים שנה אחרי, לראות אם נשארו בישראל ניצולים חיים מההופעות הקודמות. לא קל לצאת בחיים מהופעה שלהם. לפחות לא באותו מצב צבירה של החומר. כבר היו גאונים גדולים שהחליטו לסכן את עצמם פיזית, התקרבו קרוב מדי לרמקולים והפכו לנוזל שאחר כך הלהקה שתתה בכיף מאחורי הקלעים. אנשים חלשים יותר ביצעו "המראה", התאדו והתנדפו לאטמוספירה. אומרים שבהופעות החורף הם חוזרים מלמעלה בצורת טיפות של דם, ישר לתוך הפה של קית' פלינט.

הקהל הישראלי חולה על "הפרודיג'י" כי הם אחת הלהקות הכי אלימות שקמו אי פעם, וזה כמובן מה שכה נעים בה. להקה שנראית כמו סרט אימה, עם פס-קול של סרטי סנאף. "המסור", גרסת ה-180 ביפיאמ. המוזיקה שלהם נותנת לך אישור להתכסח ולהתקרחן ולהתפרע כמה שבא לך, בלי לדפוק חשבון לאף אחד. בהופעה שלהם מותר (ואף רצוי) לשתות כמו חזיר, להשתכר כמו בסיום התיכון, ולהתנהג כמו בהמה חסרת מעצורים - ממש כמו שהיה כתוב בשלט הענק בכניסה.

וזה בדיוק מה שאנשים צעירים רוצים לעשות בסוף השבוע שלהם, אחרי שנקרעו בעבודה או בלימודים או בצבא. בקהל שהגיע לגני התערוכה היו בני 35, שהפרודיג'י הם הנעורים שלהם, בני אותו "דור דחוי" כמו שליאם האולט היטיב להגדיר (או "דור מזוין" כפי שהגדיר אביב גפן), אבל גם הרבה בני 20 פלוס, חלקם חובבי הארד-קור, חלקם מטאליסטים, שנהנים ממכת הפטיש 5 קילו לרקה הימנית, גם אם היא באה מסמפלר ולא מגיטרה חשמלית.

כניסה להופעה של הפרודיג'י משולה לכניסה לשערי הגיהנום. הרעש אדיר, הקצב היסטרי, הראש מתנפח מהבומים, העיניים מתמלאות בתאורה צהובה-כתומה-אדומה בוערת, חם ולח ודביק ומריח כמו גראס בתוך בירה בתוך זיעה בתוך נשיקה צרפתית עם רוקרית שלא יכולה להתאפק. גופות מיוזעים נעים צמוד, נשים וגברים נהנים יחד מהצפיפות, על הבמה ומולה יצורים שנראים כמו יצירות אמנות - פירסינג וקעקועים חובה, תסרוקות הזויות מומלץ, שיער צבוע כאופציה, מדי הקרב של אומת הלתת בראש.

ואז כולם יחד מניפים ידיים גבוה לשמיים לפי הקצב, מתפללים את תפילת הקרחנה, עובדים את אלילי הטירוף והשיגעון. כי שם למעלה גבוה על הבמה צורח השטן, ולצידו זועק האשמדאי, והתופים דופקים, המחשבים צווחים, המקלדת יוקדת, הגיטרה החשמלית צולפת אש חיה. האמוק זורם בורידים, המאניה מגיעה למוח, וגורמת לרגליים לקפוץ ולידיים להריע. עד שהם משיגים אותך. אתה נהרג בכל שיר וקם לתחייה מחדש, כמו במשחק המחשב המפורסם "פרודיג'י דום", שבו קית' ומקסים מורידים מעריצים עם מכונות ירייה, עד שהם מחסלים את כל הקהל והולכים לאכול בצד נקניקייה.

אז נכון, שמקסים קצת לקח ברצינות רבה מדי את תפקיד ה-MC והנסיונות שלו ל"קראוד קונטרול" לקראת הסוף היו קצת מוגזמים והזכירו מדריך בתנועה שצועק "עכשיו כולם לעשות אחרי!". אבל זה בערך הדבר הגרוע היחיד שאפשר להגיד על ההופעה הזו. ביציאה אמר מישהו שהיא היתה קצרה מדי. הצד השני של המטבע הוא שלמרות שהפרודיג'י נתנו את כל הלהיטים הגדולים, עדיין נשאר בפה טעם של עוד. כי טירוף, אימה וסוטול מוויסקי וגולדסטאר הם חומרים ממכרים, במיוחד אם אתה מרגיש חלק מהג'ילטד ג'נריישן.

*המופע התקיים במסגרת "פפסי מקס מיוזיק פרוג'קט".

מצאתם טעות לשון?