בימים שלפני פתיחת שערי האינדינגב בפעם התשיעית, היו חששות קלים שהפסטיבל יבוטל בגלל המצב הבטחוני. הם לא היו כבדים מספיק כדי לזכות להתייחסות משמעותית, ואולי הם התקיימו רק בכמה לבבות מודאגים וספקולטיביים, אבל הם הספיקו כדי להעלות את התסריט של "מה יקרה אם יבטלו את האינדינגב". לא מספיק שהמצב הבטחוני מדכא ומשתק, מעורר אימה בפעולות יומיומיות, עכשיו גם ייקחו לנו את פסטיבלי המוזיקה? מה עוד נשאר לעשות פה? לאן נברח? הדיכאון כבר ארב מעבר לפינה, אבל אז יום חמישי הגיע והכל היה כשורה. וביציאה הזו למדבר נתלו יותר תקוות מאי פעם.
מה שהופך את המילה "אסקפיזם" לעניין מרכזי כשמדברים על שלושת הימים האחרונים במצפה גבולות. באופן טבעי מוזיקה היא עניין מאוד אסקפיסטי, המקלט האולטימטיבי לכל כך הרבה אנשים שחוקים ורוויים מהמציאות, במיוחד כשבחוץ מולכים פחד וזעם ורעש נורא. למראית עין הקהל הוא המון תלוש ושונה – פאנקיסטים ומטאליסטים התערבבו בין ילדי טבע והיפים, אפילו משפחות, אבל כשמדברים עם כל אחד שם, המכנה המשותף מאוד ברור: כולם באו כדי להתנתק, כדי להתפרק. בין אם בדיסטורשנים רועמים וצרחות, בין אם ברגאיי או ב-Fאנק, בפולק עדין או בפופ מתוחכם, בין אם במסיבות מבוקר עד ליל ובין אם בשיחה, בצחוק או בנוסטלגיה. גם השנה מארגני האינדינגב היטיבו להציע את מיטב האמצעים לכל פורקן שרק תרצו. והשנה החולות לבשו צורה קסומה מאי פעם, פרי עבודתם של כמה וכמה צוותי ארט מסורים שהפכו את המצפה לביתם של אסטרונאוטים קפואים בזמן, מכונות משוגעות ושדות של אורות.
לא בטוח אם הגענו לאינדינגב השנה רגישים יותר, צמאים למשהו שיחליף את הדיכוי והשיתוק, או שדווקא האמנים הם אלו שהגיעו טעונים יותר מתמיד. כנראה שזה שילוב נפיץ של כל הגורמים שגרם לחוויה הזו להיות מפרקת הרבה יותר. הכל נשמע עמוק יותר, חד יותר, עמוס ברגש, התרסה מרהיבה בכל צבע שתרצו מול מציאות חיוורת, אדישה ולא מכילה.
כך ההופעה של אביב גדג' הפכה לחוויה רוחנית, כל יחיד והתפילה שלו. הציניות של זאב טנא שהצטרף לשיר "נא לא למות על הדשא" הפכה לפיכחון שובר הלב של "ונוס בתמוז" עם "הילה רוח הקודש", ולבסוף הכל מסתחרר לאמוק חסר הרסן של "מנועים קדימה". הנשמה סוערת, אתה מסיים את ההופעה המום, עם לב פועם בחוזקה.
כך ההופעה של שי צברי הפכה לתמונה ישראלית ים תיכונית אידילית. התערובת המשובחת שצברי ונבחרת הגרוב שלו רקחו הרקידה ואיחדה לבבות, העלתה חיוך מאוזן לאוזן בזמן שהאוזניים והעיניים פעורות כדי להאמין לקול הבלתי יאומן שבוקע מגרונו. השמחה נשברה לרגע אחד עוצמתי, ל"מעליי דממה", אותו הקדים צברי באיחולים לאיחוד ולקירוב לבבות עם שכנינו, תפילה שפגעה עמוק ושחררה כמה דמעות. לא היה ברור אם באמת תשרור דממה על הבמה כשמהבמה השכנה המכונה המופלאה "The Great Machine" עוררו קנאה בכל חובב דיסטורשנים מושבע, אך הבלתי אפשרי קרה: בזכות קולו של שי צברי הדממה חיה יד ביד עם הרעש. הדמעות נאלצו להימחות ולהישבר במעבר חד לעוד קצת ריקודים, אבל איכשהו, הדיסוננס הזה רק הגדיל את החוויה. הנשמה סוערת, אתה מסיים את ההופעה מלא תקווה, עם חיוך גדול.
כך ההופעה של הילה רוח הפכה לצעקה עוצמתית מהדהדת. היא נגעה בעצם העניין כשסיפרה איך המציאות הנוכחית הביאה אותה לכמה שיחות עם הפסיכולוגית, רגע לפני שפרקה כמויות אדירות של זעם ותסכול על הבמה. גם מעריציה של הילה לא הכירו את זו שעלתה לבמה, לא נחמדה או מתוקה – עצבים חשופים, על הקצה, ובסוף ההופעה כבר מפורקת לחלוטין. הנשמה סוערת, אתה מסיים את ההופעה מסוחרר מהכאב, מפורק יחד איתה.
כך ההופעה של שלי ורותם הפכה את רחבת האינדיטרוניקס לחלום ורוד ומתוק, החומר שעשויים ממנו חלומות בהקיץ של מתבגרות בחדרן שחולמות איך יום אחד הן יעשו מוזיקה של פיות כמו שלי ורותם. אפילו להיט האינדי של השנה "Let it Happen" עבר אצלן פילטר שהפך אותו לרגע לאחד משלהן. הנשמה סוערת, אתה מסיים את ההופעה מסוחרר, עיניים עצומות.
כך ההופעה של קין והבל 90210 הפכה לכיליון כל הכוחות כולם, כשלא נותרה ברירה אלא לתת לכל מעצור שנותר להיפרץ בעוצמה אדירה. זה התחיל במלמול על כדורים נגד מניה דיפרסיה ונגמר בזעקה של שלוש מילים, "ביבי לך תזדיין". באמצע הם בעטו לכל הכיוונים והבהירו שבהם אין טיפה של פחד, לא מטרור, לא ממיינסטרים ואפילו לא מאפוקליפסה טכנולוגית. הרבה שאלות מתעוררות סביב פחד בימים כאלה, מי מעורר אותו, מי מרוויח ממנו, מתי הוא מוצדק ומתי לא, לאן הוא מנווט אותנו ובעיקר מה הוא ייגרום לאנשים לעשות. אבל שלושת חובשי המסכות יודעים בדיוק במה הם משחקים כשהם שואגים "יש ממה לפחד", והם יודעים לשחרר אותך מכל פחד, מכל העכבות, הישר לתוך הטירוף בו דבר אינו מפחיד, אפילו לא אתה עצמך. האדרנלין שהגוף מתמלא בו לקראתם הוא בלתי נשלט, ואין לדעת מה יקרה כשהם עולים לבמה – גם לא כשמדובר בבמה המרכזית והמכובדת בשיאו של הערב. הנשמה סוערת ואתה מסיים את ההופעה גמור, בהיי טוטאלי, עם הלשון בחוץ.
זו לא תקופה קלה להיות אישה (האם אי פעם היה קל?), מה שהופך את הכח הנשי בפסטיבל הזה למעורר השראה אף יותר מתמיד. הן לא רק עדינות ומתוקות, וגם כשכן יש להן קסם משלהן. אבל לחלקן יש יצירתיות מרהיבה, חלקן חדשניות גם ביחס למה שקורה בעולם, חלקן מצליחות להביא רמות אדירות של רגש ובו בזמן להישאר מקצועיות ולנצח על הרכב גברי ביד רמה, ובחלקן יש עוצמות מעוררות ייראה שאי אפשר שלא לקנא בהן. מה שמשותף לכולן הוא שהן מרשימות מאוד. נגה ארז, שלי ורותם, גל דה פז (לוסיל קרו), יעל שושנה (לולה מארש), יעל דקלבאום, זוהרה, גיטלה, קוקי אריאל. בבוקר יום שבת פגשתי ילדה בת 11 ושאלתי אותה איזו הופעה היתה הכי טובה, והיא ענתה מבלי להסס, "של הילה רוח". בטוחה שעוד אפגוש אותה ליד (או על) איזו במה.
אחד המופעים האחרונים בפסטיבל היה מופע ספונטני של יעל דקלבאום שנפתח ונסגר בדברים של דפני ליף, כחלק ממסע משותף של השתיים שנקרא "הדרך הביתה". המטרה שלהן היא לתת קול לרוב הדומם, זה ששותק אל מול הקיצונים שמשתלטים על הדיון בקולות רמים מדי, לאפשר דיון ולפתוח את הלב עם מוזיקה. והמופע שלהן הצליח לפתוח משהו בלב (למרות הרעש הרם מהבמה השכנה), הוא גם הצליח לעורר תקווה כלשהי רק בזכות קיומה של יוזמה שכזו. אבל היה בזה טעם מר. לאסקפיסטית קיצונית שכמותי שהיתה בעיצומו של מסע בריחה, המופע הזה היה פולשני. גם אם מדובר בכוונות הכי טובות ונכונות, ובמילים חדות שעשו את שלהן, עצם ניסיון הגיוס הרגיש לא במקום. אם כבר ברחנו עד מצפה גבולות, אל תבואו אחרינו עם המציאות שבחוץ. גם ככה זה נגמר תוך רגע. חבר אמר שגם האסקפיזם הוא פוליטי, ושגם אותו יש מי שמוצא איך לגייס לכוחותיו. אבל אם זה ככה, במה נשאר להיאחז?
יש הרבה תקווה במוזיקה הישראלית. אתה מבין את זה כשאתה רואה את בן בלאקוול ומרגיש כאילו דרייק נולד מחדש בדימונה. אתה מבין את זה כשלהקות כמו תעני אסתר, טטרן וחיה מילר מצליחות לגרום לרוק הישראלי להישמע טרי, רענן וכיפי, מופגז באנרגיות יצירתיות חדשות. אביב מארק והמוות נותנים בראש ומצרפים אליהם את יהלי סובול, מוציאים ממנו קולות שייחלת לשמוע אותו מוציא מאז ומתמיד. מי ידע שעמוק בפנים יש בתוכו כזה פאנקיסט. פורטיס עולה בהפתעה, מראה שגם אחרי 40 שנות יצירה יש לו עוד הרבה מה לומר, וגם לא מעט תעוזה, כזו שנדרשת כדי לבצע מול קהל צעיר אלבום חדש ועוד לא מוכר מתחילתו ועד סופו. אתה מבין שיש הרבה תקווה גם כשהקהל יודע להעריך אותו על זה.
ויש תקווה גם בשלווה, בצלילים שמצליחים לנסוך אותה עליך. עמיר לב שר את אותן מילים עצובות באותו קול צרוד משנות ה-90 ועדיין הצליח להשתיק את כל הרעש מסביב, מלבד אותו גוון עמוק ומסוים של רגש שחתום על שמו. גיא שמי, אשף הדיסטורשנים והסולואים, התפרק מהנשק וקיבץ סביב הטריו שלו, לא, קהל גדול שבא להתענג דווקא על האנפלגד הרגוע שלו. ועדת חריגים הבריחה הרחק אלפי קילומטרים לעומקם של צלילים אינסופיים - שהפעם היו עמוקים במיוחד. אתה מבין את זה גם כשנבחרת אדירה של מוזיקאים מגיעים במיוחד למדבר כדי לעשות כבוד לברי סחרוף, ולהפוך אלבום שלם שלו למצע יצירתי שופע בגרסה חדשה שכולה אחווה.
יש תקווה ברוב הפינות של המוזיקה הישראלית, אפילו שלפעמים המיינסטרים מתעתע וגורם לנו לחשוב אחרת. אפילו שלרוב היום-יום גורם לנו להרגיש אחרת. זו מסקנה שחוזרת על עצמה בסופו של כל אינדינגב, ובהרבה מובנים השליחות של האינדינגב היא להזכיר לנו אותה. להזכיר שיש לנו לאן לברוח גם בתוך המציאות הקיימת, ושיש מספיק סיבות להישאר כאן. אחרי שלושה ימים רוויים בסיבות כאלו, נותר רק להוקיר תודה על כך שהפסטיבל הזה שוב עמד בשליחותו.
