ההודעה על כך שדויד ברוזה הקליט אלבום משיריו של טאונס ואן זאנט מאוד שימחה אותי. לדויד ברוזה שמורה חיבת נעורים ואת טאונס ואן זנט למדתי להעריך רק בשנים האחרונות. השילוב ביניהם נשמע כמאוד מסקרן ומעניין. ואן זאנט הוא משורר ומוזיקאי פולק-קאנטרי אמריקאי חשוב ומוצלח שזכה למעמד פולחני אחרי מותו - במילים אחרות, לא זכה בחייו להצלחה מסחרית משמעותית או ללהיט גדול, אבל חובק על ידי אמנים מבוגרים וצעירים כמו סטיב ארל, נורה ג'ונס ואפילו ה"מיט פאפטס". בוב דילן, כידוע, קינא בו.
ברוזה, כפי שסיפר בראיונות ובקטעי הקישור, זכה באוצר של ממש - קופסת נעליים מלאה בשירים שלא פורסמו עד כה, של ואן זנט, שהועברה לידיו מאלמנתו, אחרי מותו ב-1997 ואחרי שאמנים כמו בוב דילן ווילי נלסון התמהמהו לנצלם.
ברוזה הרוקר הגיע לבארבי
אתמול השיק דויד ברוזה את האלבום משירי ואן זאנט "Night dawn" בארץ, דווקא בבארבי תל אביב - הזירה המועדפת על ידי הרוק הישראלי. ייתכן שברוזה ניסה להגיד כאן שמדובר ב"אמן חדש", בברוזה הרוקר, לא בברוזה עם ה"סיגליות" והלפנות בוקר במצדה. גם בדברי הפתיחה הודה ברוזה כי מדובר בפעם הראשונה שהוא על הבמה בבארבי, שלא כאמן אורח. האמת שהיה קצת קשה להכיר את המועדון, שזכה להרחבה לאחרונה. הקהל היה מבוסס על בני המחזור של ברוזה בעיקר, שישב בנימוס והאזין להופעה המבוססת ברובה על חומר חדש שנכתב על ידי משורר טקסני, שניתן להניח כי אינו מוכר לפחות לחלקם.
את המופע פתחה תמר אייזנמן המצוינת, שביצעה שתי גרסאות ערומות לחלוטין לשיריו של ואן זנט, ברגישות רבה. אייזנמן הודתה כי לא הכירה את הכותב לפני שברוזה הציע לה להשתתף במופע, אך התחברה מאוד לשיריו - תחושה שעלתה יפה מהביצועים. היא קינחה בלהיטה הגדול "Hit Me", אף הוא בגרסה אקוסטית שרק הוציאה החוצה את יופיו.
השילוב של ברוזה וסמית' כגיטריסטים עבד מצויין
ברוזה עלה לבמה, כשהוא מגובה בג'י אי סמית', גיטריסט ומוזיקאי אמריקאי ותיק ומנוסה שליווה את בוב דילן וניהל מוזיקלית את תוכנית הטלוויזיה האמריקנית הסאטירית "סאטרדיי נייט לייב". ברוזה וסמית', ישובים על הבמה עם שתי גיטרות - קלאסית ואקוסטית - פתחו עם השיר "Soul to Soul", הפותח גם את האלבום, ומיד היה ניתן לחוש תחושת ביטחון. ברוזה, שגדל על רוקנ'רול, והקאנטרי-פולק-בלוז של ואן זאנט מתחברים נהדר. שילוב סגנונות הנגינה של ברוזה, כגיטריסט פלמנקו וסמית' הבלוזיסט, היה מצוין.
בהמשך סיפר ברוזה על המפגש היחידי שלו עם טאונס ון זנאט, במופע משותף אי שם בשנות ה-80', שם הופתע הטקסני הוותיק לגלות כי מוזיקאי ישראלי יושב לצידו. הם דיברו על הבלוז וברוזה הדגים לו גרסה אמריקנית שלו ל"דניאלה". הביצוע של "דניאלה" במופע השתלב נהדר בסט. בשלב זה הצטרפו לבמה הבסיסט הוותיק אלון נדל, שני פרקשניסטים, וטניה וינוקור, כנרת, זמרת ליווי ורקדנית, ששיתוף הפעולה של ברוזה איתה החל במופע "בחונטוס" עם להקת "מיומנה", וליוותה את ברוזה גם במופע חצי היובל ל"האישה שאיתי" בהיכל התרבות.
"דה צ'ילינו בויז" של אלברטו ריוס השתלב נהדר
אחר כך הגיע "דה צ'ילינו בויז" (המוכר אולי יותר כ-"No Differnent"), שיר מתקופת אלבום המשוררים האמריקני שהוציא ברוזה בעבר. השיר, פרי עטו של אלברטו ריוס, התחבר יפה לאווירת הטקס-מקס של הערב. אפשר היה בקלות לדמיין את ואן זנט מאזין לברוזה ברדיו של טנדר הפיק-אפ הישן שלו, כשהוא נוהג באזור הגבול טקסס-מקסיקו. השיר גם הדגיש את השורשים הלטיניים של ברוזה ועוטר בסולו יפה של סמית', א-לה קרלוס סנטנה.
משם הם המשיכו ל"לה איסלה מוחרס", שיר יפה של ברוזה בספרדית מהמופע "בחונטוס" עם "מיומנה", שהעלה את מפלס הלטינוס, כשוינוקור פרצה בריקוד פלמנקו סוער לקצב הפרקשניסטים המצוינים. בשלב מסוים הצטרף גם ברוזה לריקוד והקהל התחבר לאווירת "רוקדים עם כוכבים". אני קצת פחות.
תמר אייזנמן חזרה לבמה לחזק בשירה ובגיטרה את "Harm Swift Way", כנראה השיר האחרון שואן זאנט הקליט והראשון שהפקיד בידיו של דויד ברוזה. אווירת קאנטרי יפה ומרגשת מילאה את החלל. למרות התקווה שזה לא יקרה, ברוזה חש משום מה שהקהל המקומי לא יסלח לו אם יוותר על להיטו האלמותי "מתחת לשמיים" (מצדה - הנה אני בא) גם בערב מאוד מיוחד ושונה כמו זה. ניחא, הביצוע היה יפה ועשיר והקהל התרגש, כולל מספר חיבוקים רומנטיים במרפסת החשוכה של הבארבי.
ברוזה הוכיח איפוק באורך הביצועים
ברוזה הפגין איפוק באורך הביצועים (שלא כמנהגו בדרך כלל) ומדובר בהחלט בנקודת זכות. הוא הוכיח בביצועים לשירי ואן זנט שהוא מלחין מצוין, מעבד מוכשר וכמובן מבצע משובח וזאת תוך נאמנות ליוצר האמריקאי ושמירה על רוחו שעדיין מרחפת על שיריו, גם בשמי תל אביב הערפיליים.
ברוזה קינח את הסט בשיר הנושא של האלבום ושב להדרן עם קטע אינסטרומנטאלי משובח, שכתב בהשראת ואן זנט, בשם "Too Old to Die". גם הפעם התעקשה המלווה של ברוזה לעטר את השיר בתנועות ריקוד חושניות. אפשר היה לסיים כאן את הלילה, אך הקהל לא היה משחרר את ברוזה לדרכו ללא "יהיה טוב" המיתולוגי. באמת שהיה טוב.
