מיותר להציג את מי שמתעתד לעלות על הבמה בעוד מספר דקות. יעלה ויבוא, יפתח פיו וישבור לכולם את הלב. אביב גדג' היה ונותר אחד מעמודי התווך של הצעקה הישראלית. צעקה לחסד, לחמלה, לסוף לשחיתויות, לאהבה יחידה ואהבתם של רבים. מיותר אף לציין את ההמולה בין "ילדי יום ראשון" - כינוי שניתן לפנאטים הגדולים ביותר של אלג'יר, זיכרונה לברכה, כאשר נודע כי גדג' עומד להעלות מופע בשם "שירים מהדרכים", ועוד עם רביעיית כלי מיתר.

הטקסט נוקב, תנועות הגוף מסחררות והמוזיקה אימתנית

דרכו של אביב גדג' רצופה תובנות ומכשולים. הוא מעלה את הכל על הכתב, על פסנתר וגיטרה, ופותח את נפשו בפני כל מי שירצה להקשיב. לפי כמות האנשים הישובים על כיסאותיהם הנוחים ב"זאפה" תל אביב, יש הרבה שרוצים להקשיב לדרך הזו. אותם כיסאות גם ימנעו מרוב ההופעה להיות גדולה כמו שמגיע לה, שהרי מדובר בצעקה ולא מזמור עדין נפש וקליל. להיפך. הטקסט הנוקב, תנועות הגוף המסחררות והמוזיקה האימתנית, לאלה מגיעות מחיאות כפיים. בעמידה.

אביב גדג' הופעה 2, רון בונקר2 (צילום: נועה מגר)
מהפנט ומעורר חושים. גדג' ובונקר | צילום: נועה מגר

גדג' פותח עם אגרוף מוזיקלי בבטן בדמות "בלוז ראש חודש" מאלבומו האחרון "תפילה ליחיד". יריית פתיחה חזקה ונוקבת, יראת כבוד לבאות. כבר בהתחלה נדמה שהחלל המהודק והמהודר של ה"זאפה" אינו אידיאלי לקשת הצבעים העכורים שמביאים גדג' ולהקתו. להקה שהיא סוג של נבחרת חלומות, מוזיקאים מצוינים כשלעצמם ונהדרים כהרכב, שמקפידים לעמוד מאחורי הסולן שלהם, אך גם לתת הרבה מעצמם.

"סיגריות שבורות" עם הניחוח האפל של האלבום הקודם

רון בונקר, למשל, גורם לגיטרה שלו לזעוק אל החלל, ראשו מונף מעלה בעונג והקהל נותר הלום צליל. בונקר נראה לעיתים כמתגורר בעולם משלו, עוצם עיניים ונותן למיתרים לקחת אותו למקומות אחרים, בסאונד חודר וצלול, אך יודע גם מתי הסולו עומד להיגמר, לוקח נשימה עמוקה וחוזר אל המופע המתרחש במציאות הבימתית.
בדרך כלל אחרי הוצאת אלבום מופת כמו "תפילה ליחיד", עולה שאלת האלבום הבא. האם יצליח אביב גדג' לשחזר את ההצלחה עם אלבום הסולו הראשון? החשש מתפוגג כאשר הוא מציג את אחד מהשירים החדשים, "סיגריות שבורות". יש בו את אותו ניחוח שהדיסק הקודם הותיר - אפל, אינטרוספקטיבי וחודר כמו מחט ארוכה.

אביב גדג' הופעה 4 (צילום: נועה מגר)
"אחריי" בתרגום מז'ק ברל. אביב גדג' בהופעה | צילום: נועה מגר

עוד חידוש בהופעה הייתה כמובן נוכחותם של כלי המיתר, אמצעי שנעדר ממרבית ההופעות של גדג' מאז ההופעות הגדולות של אלג'יר בסיבוב המיתולוגי של 2005. התזמור של הרביעייה וגם הנוכחות שלה לא הותירו תרמו רבות, מלבד במקומות המועדים מראש, אלה שזקוקים למעט דחיפה בצורת מילוי האוויר בצליל המיתרים. השיר היחיד אשר תוזמר בצורה משמעותית, ובשיתוף כלי המיתר והאקורדיון המפורסם בוריס מרצינובסקי, היה "חדר ללילה", שהפך לרגעים לבוסה נובה אפלה ומעוררת תזוזת אגן. היה נעים לראות שגדג' מצליח לעשות משהו מהפנט ומעורר חושים, שאינו בקו הרגיל שלו.

מילים מושרות כפסוקים ותיפוף שבטי על השולחנות

בינתיים יושבים מולו ב"זאפה" אותם "ילדי יום ראשון" ומנענעים את ראשם באי נוחות בכיסאות העץ. לעיתים הקהל אפוף העשן נראה כמתפלל לצליליו של הפייטן מתלמי אליהו. אם יש דבר שלא משתנה בהופעות של אביב גדג', הוא אהבת הקהל אליו. מילים מושרות כפסוקים, מנגינה מלווה בתיפוף שבטי על השולחנות ועיניים נעצמות לעיתים קרובות ונסחפות אל תוך החוויה. חלק מהפרצופים האדוקים הולכים אחריו כבר שנים, וזה לא מובן מאליו.

אביב גדג' הופעה 5, יהוא ירון (צילום: נועה מגר)
"נמלים קטנות". יהוא ירון | צילום: נועה מגר

שמו של ז'ק ברל נשמע מהרמקולים וגדג' קורא לנוכחים להאזין לתרגום חופשי שלו לשנסון "אחריי". מדובר באחת מנקודות השיא של הערב, בה התרגום לברל נוטף מגרונו של גדג', בביצוע שנשמע כה טבעי ונכון, עד שיש רגעים בהם נדמה כי מדובר בחלק מהרפרטואר המקורי שלו.

יהוא ירון מתגלה כפרפורמר גדול

אחרי ברל, מגיע תורו של יהוא ירון, בסיסט ההרכב, שנותן לקהל טעימה מאלבום הבכורה שלו שהוקלט לאחרונה בדמות "נמלים קטנות", שיר תוכחה מצוין, רוקיסטי. כסולן, ירון מתגלה כפרפורמר גדול, והדוגמא הקטנה שהוא נותן מפתה לחפש ולשמוע עוד.

אביב גדג' הופעה 9, רון בונקר (צילום: נועה מגר)
"בסוף המדבר יש ים". אביב גדג' ורון בונקר בהופעה ב"זאפה" תל אביב | צילום: נועה מגר

ההדרן הראשון נפתח עם "סוף המדבר" של שלום גד, אחיו הגדול והאהוב של גדג', שנותן ביצוע מלא כוח שקט. בין המילים המוכרות והצלילים פורץ קול ענק, מואר בזרקור שורף. ההדרן ממשיך בשניים מהשירים האהובים ביותר של גדג', "אני צריך אותך" מימי אלג'יר ו"תפילה ליחיד" הארוך והמופתי, אבל הקהל רוצה עוד.

מתקפל על הרצפה, קופץ אל החיבוק

אחרי כחמש דקות של מחיאות כפיים רצופות, צעקות, שריקות וקריאות עידוד הוא חוזר עם הלהקה והקסם האמיתי מתגשם, כאשר היושבים זונחים את הכיסאות ומריעים לצלילי ההתחלה של "מנועים קדימה". סוף סוף זה מרגיש כמו אביב גדג' שכולם מכירים, שמתקפל על הרצפה, קופץ בתנועה אחת אל תוך חיבוקם של האוהבים ונותן שואו בלתי נשכח.

רון בונקר לוקח את העניין צעד אחד קדימה ונעמד על אחד השולחנות, למורת רוחם של היושבים ההמומים, שמיד מצטרפים למתפללים, יודעים כל הברה בעל פה, קופצים ומתפרעים. הקהל מזיע, מריע, זועק אל השמיים ומראה, שגם הוא מסתיר בתוך התחתונים המון המון אהבה. אהבה גלויה לאביב גדג', לנגנים הסובבים אותו, למוזיקה קורעת לב ואמיתית עד כאב, אפילו בהופעת ישיבה.