בברצלונה למרבה הפלא יש בסה"כ שלושה פסטיבלים גדולים במהלך השנה. אחד מהם - DGTL, אוסף למתחם פארק דל פורום כבר שלוש שנים את מיטב השמות בסצנה האלקטרונית, לתוך יומיים עמוסים בביטים שנכנסים ישר לבטן.
הספרדים ידועים באהבתם למוזיקה האלקטרונית, אבל למרבה ההפתעה רוב האוכלוסייה בפסטיבל מורכבת דווקא מתיירים - אוגוסט הוא כנראה החודש הזה בשנה שכמות המבקרים בעיר הופכת בלתי נסבלת והמקומיים מעדיפים לברוח הכי רחוק שאפשר. מה שקרה פה בעצם, זה שארגנו לספרדים חתיכת מסיבה ואז נזכרו שהם מוזמנים כבר למקום אחר. אבל מה זה אכפת ל-35,000 האנשים שיגיעו להתקרחן ביומיים הקרובים?
האמת שלא חשבתי שאמצא את עצמי מבקר בעוד פסטיבל השנה. יצא לי כבר מספיק פעמים להתפלש להנאתי בבוץ האירופאי ואז להגיע לאוהל ולגלות שהוא התחפש לבריכת הגומי בחצר של ההורים שלי. חוויות מעצבות, אבל גם כאלה שבגיל מסויים אתה מרגיש שלא בא לך עוד. העניין הוא ש-DGTL ברצלונה קורה בעיר, מה שמסדר מיידית מיטה תחת קורת גג. DGTL גם חזק מאוד בקטע הסביבתי, כשמשנה לשנה החבר'ה פה לוקחים את זה יותר ברצינות: מאנרגיה סולארית שמשמשת להפעלת המתחם, דרך כוסות הפלסטיק שמזדכים עליהם ביציאה ועד, שימו לב, הפיפי שממוחזר ומשמש להשקיה חקלאית. באמת.
ליום הראשון של הפסטיבל הגעתי מוקדם, כי מי שבאמת אוהב אופן אייר יודע שזה לא עובד בלי אור יום, וגם כי השמות הפחות מוכרים מסקרנים לעיתים יותר מהשמות הגדולים. הראשונות ללהטט בין ניו דיסקו, האוס וטכנו בבמת ה-Adeline ,Modular וג'ניפר קרדיני, היו יחד איתי הראשונות לגלות שבברצלונה לוקחים את הזמן ושרוב הקהל כנראה יגיע מאוחר יותר לתקלוטים המרכזיים. ובאמת כך היה. רק מהערב המקום התחיל להתמלא. לזכותה של קרדיני יש לומר שהיא ידעה להתאים את עצמה, כשהיא בונה את הסט לאט ומאפשרת לקהל להתאסף בהדרגה ולהכנס בקלות לגרוב, כשאחד הקטעים הבולטים בסט שלה היה הלהיט של רד אקסס "Sun My Sweet Sun".
.
ההתחלה המנומנמת אפשרה לי לעשות סיבוב במתחם הפארק דל פורום ולבהות קצת בנוף המשוגע של הים. ביקור בכל אחת מארבע הבמות מעלה שתי מסקנות מהירות. הראשונה, המרחק בין הבמות קצר ומאפשר מעברים מהירים בין התקלוטים. השניה, למרות המרחק הקטן, המקום תוכנן ועוצב כך שמערכות הסאונד המפלצתיות לא יפריעו האחת לשניה. יש פה 120 קונטיינרים שתוחמים את הבמות ויחד עם הבטון, שבחלקו נישא לגובה, הם מנתבים את הסאונד וגם יוצרים נוף תעשייתי. כל מי שהיה בפסטיבליום יודע שכמעט בכל רגע נתון יש התנגשות בין אקטים מובילים. כך שמראש ידעתי לגבש פחות או יותר את האסטרטגיה שהולכת לקחת אותי מרחבה לרחבה. פסטיבלים הם הגורם מספר אחד בעידוד חרדת החמצה, כך לא נאמר באף מחקר. אבל אם תחשבו על זה, לפעמים הקושי להחליט לאן ללכת ועל מה לוותר, פשוט לא הגיוני.
במת התדר (Frequency) היא במה קטנה ואינטימית, שכדי לייצר בה תחושה חמימה פוזרו לאורך עמדת הדי ג'יי עציצי דקל כשברקע הנוף של הים. כל מי שחיפש לברוח קצת מההמולה והאינטנסיביות של הבמות הגדולות, מצא את עצמו שם, במין מרפסת שמשקיפה אל האופק ומאפשרת לנשום קצת אוויר. אופטימו ניגנו. מצד אחד הם לא מפחדים לאתגר את הקהל, יש להם קשת מוזיקלית רחבה ונראה שבכל רגע הם מסוגלים לגעת בכל סגנון. מהצד השני, נראה שהם הולכים על חבל מעט דק. כשהם מבינים את זה, הם באים לקראת הקהל הצעיר ברובו וזורקים כמה פצצות מוזיקליות (כמו Tessela - Hackney Parrot) במטרה לשמור על השליטה ברחבה.
קצת לפני שהצמד מסיים אני מחליט להתקדם לכיוון הבמות האחרות. השמש שקעה והתאורה נכנסה לפעולה. כל הבמות כבר עמוסות באנשים, מה שאומר שהגיע הרגע לזגזג בין בין הבק-טו-בק של מייקל מאייר וקולש ל-Ame. את השלושה יצא לי לשמוע עד היום מספר פעמים בחללים קטנים. מה שאי אפשר להגיד על אף אחת מהבמות בפסטיבל ובטח שלא על במת ה-Amp העצומה. מאייר וקולש חבושים בכובעי הרייב שלהם, הם מביאים את הסאונד המגוון של הלייבל קומפקט הגרמני לפסטיבל. החשש במקרה הזה הוא שהבמה הענקית תבלע אותם ותדרוש מהם לצאת מהסטנדרטים המוזיקליים שלהם, אבל הם מצליחים להשאר נאמנים לסגנון שלהם. לרגע הם מעיפים (Patrice Bäumel - Surge) ואז מפתיעים את הקהל בעקיצות (Kraftwerk - The Model) כשבבמת ה-Modular מנגן מולם Ame. הקהל אוהב את מה שקורה כאן והמערכת גורמת לסאונד שבוקע מהרמקולים להשמע עצום. הוא ממשיך את הסט עם (Marlena Shaw-'Woman Of The Ghetto' (Catz 'n Dogz Remix והקהל מגיב בשריקות.
אחד המרוויחים הגדולים מהתמסחרותה של סצנת האנדרגאונד הוא סלומון, שבשבילו לנגן מול קהל גדול זה עניין שבשגרה. 15,000 האנשים שבחרו לשמוע אותו בבמת ה-Amp נראים עכשיו מכושפים בתנועות הידיים המעגליות שלו. הסט שלו נע בין טק האוס לטכנו וכמו בתבנית מתוזמנת, לא עובר זמן רב ומגיעה עוד עליה מפוצצת, שהקהל מקבל באהבה ובתגובה מניף בהתלהבות את הידיים באוויר
הסט המקביל והאחרון של אותו הערב היה של מרסל דיטמן, אשף הטכנו הגרמני ורזידנט הברגהיין, שהביא איתו וייב קשוח ומחוספס, אבל כמו תמיד עם המון נשמה. הקיק מגיע מלמטה, המצילות מתקתקות מעל כאילו מתנגנות על ידי מכונה במפעל גרמני אפוף עשן, כשבמקביל מרסל שומר על גרוב עשיר ומרחק מסויים מהמונוטוניות. הקונטיינרים שתוחמים את במת ה-Generator, נישאים לגובה ונותנים תפאורה מושלמת לסאונד שמשתולל מהרמקולים, כשהקהל נע בצורה אחידה ומגושמת לצלצליו. סיום נהדר ליום הראשון.
היום השני הגיע ובבית הקפה השכונתי בעיר, לא רחוק מהפארק, יושבים בשולחן הצמוד חבורה, כשהלבוש ומשקפי השמש מסגירים אותם בקלות. רק שמסתבר שהם היו גם באפטר שאחרי הפסטיבל ועם שלוש שעות שינה ומנה מכובדת של קפאין, כבר היו מוכנים ל-12 השעות הבאות. כך מצאתי את עצמי חולק איתם את המונית ומבין שאת המחשבות על להתחיל את היום הזה לאט כנראה שעדיף שאשמור לעצמי.
את הסט הראשון של היום הפקדתי בידיי Marvin & Guy, שעם קטעים מקוריים שלהם (Superior Conjuction) ואדיטים מפוצצי רחבות (Thank you Michael - Edit 001), נתנו לקהל סט מעולה והגישו רחבה רותחת לרד אקסס. הצמד הישראלי עלה לסט לייב בתוספת הגרזן שמלווה בקולו חלק מההפקות שלהם - Abrao. דקה וחצי של אינטרו בליווי שירה מספיקים להם והם כבר בוחנים את המערכת האמתנית שעומדת לצידם. הקיק והבייס מתפרצים והקהל מגיב בשאגות וכך במשך שעה הצמד עומדים בפרונט, חמושים בכובעים ונראים כאילו הם משיטים ספינה כשהפסקול שלהם מהפנט.
האווירה מתחממת ככל שמטפסים לשעות המאוחרות, כשגם המיצגים מושכים עניין. מנהרה מוארת בפנסי לדים קטנים ומהבהבים מזמינה אנשים לצלם בתוכה עוד סרטון לסטורי, כמו גם מיצג בריכת הספוגים, אליו קופצים בודדים כשחלקם מתנגשים האחד בשני. כיאה לפסטיבל עירוני נקי מאוהלים, אין כאן יותר מדי מה להציע מעבר למוזיקה ואלכוהול. רק כמה דוכני אוכל, מרצ'נדייז ואטמי אוזניים. אם בכל זאת יצא ואתם רעבים, תצטרכו לבלות כ-20 דק' בתור כדי לגלות שמנת המבורגר שקיבלתם היא צמחונית.
אחד הסטים המסקרנים בפסטיבל היה של Mall Grab, בחור אוסטרלי בן 23 שזכה להצלחה כשטראקים שהפיק צברו פופולריות ברשת והוציאו אותו לנגן בכל העולם. כאן הוא קיבל ספוט יחסית מרכזי בבמה הקטנה שהייתה עמוסה כבר מהקיק הראשון. בדומה להפקות שלו, מול גרב פימפם במשך שעתיים האוס מלא בסימפולים, חיתוכי ווקאל ובייס ליינים שמנים ולא הפסיק לזוז ולפזר אנרגיה מהעמדה אל הקהל. אבל יש תחושה באוויר שמשהו "לא חוקי" קורה. אולי זה הניסיון להוכיח ואולי חוסר הניסיון. אולי זאת העובדה שהאוסטרלי הוא אנטיתזה לצורת ההתנהגות המקובלת על במות מסוג זה. אותה התחושה קיבלה את החותמת הסופית כשהוא סיים בשלושה קטעי היפ הופ (אחד של דרייק), מהלך שהימרתי עליו מראש והיה כצפוי אהוב על הקהל, אבל גם זה שהרג את הרחבה והביא לנהירה המונית מהבמה.
2 מתוך 3 הסטים האחרונים בבמת הטכנו הופקדו בידיי האגדות מדטרויט. קודם Derrick May מפזר קלאסיקות לאורך כל הסט, לרוב מווינלים, לא מפסיק לשחק עם המיקסר ולייצר עוד ועוד עניין. התשוקה שלו מעוררת השראה והוא לא מפסיק להזיע על העמדה. אחריו קיבל את הכבוד לתת את הפינאלה ליומיים האלה ג'ף מילס, מי שביקר בארץ רק לאחרונה ונחשב לאחד האמנים המשפיעים בתחום
"יש תחושה באוויר כאילו אין מחר" אמר המוכר בחנות התקליטים שפגשתי מוקדם יותר בעיר והגיע גם לפסטיבל. זו לא הייתה העובדה שהוויקנד קצת רחוק מלהסתיים, או של-DGTL ברצלונה מגיע ברובו קהל בינלאומי שנמצא בחופשה. המוזיקה משתנה כל הזמן וזאת צורת הביטוי הנוכחית שלה. זה הקול של הדור הבודד והמדוכא שמוצא מנוחה לנפש דרך המונוטוניות האלקטרונית. "אפשר לאהוב את זה או לא" השבתי לו, "אבל זו שיאה של תקופה מוזיקלית ואם יש מקום שנכון להיות בו עכשיו, זה פה".
הכתב היה אורח של הפקת DGTL ישראל בחסות הייניקן. לרכישת כרטיסים.