בלתי אפשרי לכתוב על האלבום של פרנק אושן בלי להתייחס קודם כל לכל מה שמסביב לו. ההמתנה הארוכה של המעריצים, ההייפ הענק שהיה סביב האלבום הזה ברשת ובתקשורת האמריקאית, יחד עם היציאה הלא שגרתית שלו - כל אלו הפכו את כל הסיפור ליותר מעוד אלבום חדש, אלא לתופעה תרבותית של ממש שלאינטרנט יש חלק בלתי נפרד ממנה. המסביב הוא הדבר עצמו.
הציפייה העצומה לאלבום הזה לא נבעה רק מכך שחלפו 4 שנים מאז אלבומו האחרון והמאוד מוערך, "Channel Orange". נכון, 4 שנים זה זמן, אבל זה לא כזה הרבה זמן, וזה לא העניין. כוחו של פרנק אושן הגיע מהרשת, ומחוכם מכך - הוא השיג את כוחו ברשת בזכות התחמקותו המחושבת מאוד ממנה. בניגוד לכל מה שמנהל מדיה חברתית היה מייעץ, ב-2013 אושן מחק את חשבונות הטוויטר והאינטגרם שלו. כשנשאל למה, הוא ענה בפשטות: "אינטואציה".
בתעשיית המוזיקה של ימינו, לפחות מאז האלבום-הדיגיטלי-בהפתעה של ביונסה מ-2013, אי אפשר פשוט לעשות יחסי ציבור לזמן מה ואז לשחרר אלבום וזהו זה. זה לא מעניין אף אחד וזה לא רלוונטי, והתוצאה היא שכבר אין דבר פחות מפתיע מאלבומים שמשתחררים ב"הפתעה". פרנק אושן מותח את המעריצים שלו כבר כמה חודשים טובים עם רמזים לגבי יציאת האלבום שלו, תאריכים שנדחים וטיזרים מבלבלים. זה רק בנה את הבילד-אפ.
ובסופשבוע האחרון זה קרה, וזה קרה בגדול. ואם אתם שואלים אותי, זה קרה בגדול מדי. רצף האירועים היה כל כך מוגזם ומבלבל שגם אם ממש רצית להישאר בעניינים היה קשה לעקוב: זה התחיל ב"אלבום ויזואלי" שהוא בעצם סרט באורך 45 דקות בשם "Endless", המשיך עם שחרור אלבום של ממש בשם "Blonde" ולו רשימת קרדיטים בלתי נגמרת שכוללת איכשהו גם את הביטלס ואת דיוויד בואי, ואם זה לא היה מספיק אז הגיעו גם חנויות פופ-אפ של אושן שנפתחו בכמה מוקדים בעולם. החנויות האלו חילקו מגזין בשם "Boys Don't Cry" ובו 366 עמודים של אופנה, ראיונות, שירים (כולל שיר שקניה ווסט כתב על מקדונלדס), וטקסטים כאלה ואחרים. מצד אחד זה מגניב וזה מושקע, ומצד שני, למה אנחנו צריכים את היומרה הזאת? כל מה שרצינו היה לשמוע עוד שירים שיעשו לנו סימנים חזקים בלב, כמו אלו מהאלבום הקודם שלו. שירים יפים, למה זה כבר לא מספיק?
באלבום "Blonde" עצמו יש 17 רצועות, וביניהן, למרבה השמחה, כמה וכמה שירים יפים מאוד. למרות ההייפ, לאושן אין את הקול הכי יפה בעולם או גאונות מוזיקלית יוצאת דופן ("Malibu" של אנדרסון פאאק ו"Coloring Book" של צ'אנס דה ראפר שיצאו גם הם השנה מעניינים ממנו מהבחינות האלו). אבל כוחו של אושן, כפי שהוא מוכיח שוב באלבום החדש, הוא בטקסטים שלו.
layin on the floor and listening to #Blonde like pic.twitter.com/Dop1BXZMxn
— Sofi (@chofi4tweets) 21 באוגוסט 2016
אושן כותב באופן מדויק על חוויות החיים של אנשים בשנות האלפיים, והוא מצליח לכתוב בצורה פיוטית ובכל זאת קרובה, יומיומית ונגישה. כאב ההתבגרות, הגעגועים לילדות, בדידות, זכרונות קטנטנים אמיתיים ומדומיינים - כולם כאן. הוא מתבונן ללא הרף על בחירותיו בחיים, בוחן את עצמו ואת זהותו המינית, מטיל ספק בכל ובאותו זמן מתמסר לכל, ברפלקסיביות אינסופית שכל כך אופיינית לדור ה-Y.
איכות הטקסטים באלבום הזה היא הוכחה לכך שצריך זמן לעבוד על אלבום. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל בתעשיית המוזיקה הנוכחית, שבה אמנים משחררים אלבום כל 18 חודשים בדיוק של שעון שוויצרי, הרעיון הדי בסיסי שצריך חיים כדי לכתוב עליהם הלך לאיבוד. זה אולי לא רלוונטי בתעשיית הפופ שבה שירים הם מוצר, אבל יוצרים ששואפים ליצור אמנות חייבים חוויות חיים אמיתיות כדי ליצור מתוכן. ובמובן הזה השירים של אושן הם מה שאמנות צריכה להיות - מפגש עם החיים.
האזנה ל"Blonde" דומה לדפדוף בספר זכרונות, כזה של פעם, שמודבקים בו מכתבים מחברים, כרטיסי רכבת, שורות משירים אהובים ועטיפות של ממתקים שאכלנו. בטרק "Be Yourself", למשל, אושן הדביק הודעה קולית של אמא מוטרדת של חברו שמתרה בו "להיות עצמו" ולהימנע מסמים ואלכוהול. ב-"Facebook Story" אנחנו שומעים את חברו הצרפתי של אושן, מספר סיפור על פרידה על רקע הרשתות החברתיות, ומתאר בכאב איך חברה שלו איבדה בו אמון כי לא אישר אותה בפייסבוק. כל דבר קטן חשוב, הכל טעון ומלא ברגש.
קרעי החיים האלו, שאושן הדביק כמו קולאז' באלבום, הם פוליטיים באינטימיות שלהם. אושן חושף אותנו לעולמו כגבר צעיר, שחור, על הספקטרום ההומוסקסואלי (נושא שעליו הוא מדבר באופן חסר תקדים בעולם הארנ'בי וההיפ הופ שבו הוא נמצא). הסיפורים שלו על חוויות במועדוני גייז, ההתעסקות שלו ברשת החברתית, והחיפוש העצמי שלו מספרים במקביל את סיפורו שלו, וגם סיפור רחב הרבה יותר.
זה אלבום מושקע, מגוון, מרובה השפעות ושיתופי פעולה. הוא מורכב ומעניין ודורש לא מעט האזנות כדי להרגיש נוח בתוכו. אושן עושה בו הרבה ניסיונות ולוקח הרבה סיכונים, ולפעמים זה הולך לאיבוד. לא כל 17 השירים אחידים ברמתם, אבל הם מודבקים אחד לשני היטב. זה אלבום מרגש ומעורר מחשבה, אבל בהחלט לא אלבום כיפי או זורם. יש בו מעט שירים עם פוטנציאליים להיטיים (בניגוד לאלבום הקודם), והיומרה סביבו מעט מתישה. הגדולה האמיתית היא העובדה שהאלבום הזה לא עומד בפני עצמו - ההייפ שהיה סביבו לפני ואחרי הוא חלק מהותי ביצירה עצמה, והתגובות של אנשים אליה משפיעות אליה ומשנות אותה, ומוציאות אותה משליטתו ובעלותו של אושן. וזה מה שעושה את האלבום הזה מעניין, חשוב ועכשווי כל כך.