בפעם ה-94 בחייה, ברברה סטרייסנד עלתה לבמה להופעה חיה בת שלוש שעות באולם ה-02 הענק בלונדון. המופע של סטרייסנד הוא, ברובו, הופעה שלה עצמה, בליווי 60 נגנים, עם השירים המוכרים והאהובים, אך כמעט שעה מתוכה שייכת דווקא להופעות סולו של אורחיה: בני משפחתה וחברים, שמארחים בעצמם חברים שלהם. כי כשאת ברברה סטרייסנד, את יכולה לעשות רק מה שאת אוהבת, בלי חשבון.
הערב נפתח במצגת תמונות של סטרייסנד מילדותה בברוקלין ועד היום, מי שלא זכר או היה בקיא מספיק בסיפור חייה, זו ההזדמנות להשלים פערים, היכונו, אתם עומדים לחזות במי שנחשבת בעיניי רבים, ובעיניי עצמה, אגדה חיה. בגיל 71 הקול שלה עדיין מפתיע ביכולותיו, ועל אף שהשנים שחלפו ניכרות, הצבע לא דהה, ואין צורך להתגעגע למה שהיא הייתה, הכול עדיין כאן.
ניחוח דק של נפוטיזם עקצץ באף לאורך הערב, האורחת הראשונה במופע היא אחותה של ברברה, רוזי, שנכנסת לבמה בזרועות פתוחות כאילו לה בעצם חיכינו כל הזמן הזה. הן מספרות על הילדות בברוקלין ועל אימן שהייתה זמרת יוצאת דופן, אבל לא נסתפק רק בסיפורים, הקלטה ישנה של אימא-סטרייסנד נשלפת מהבוידעם וכולנו מתוודעים לקולה המרשים ללא ספק, עם זאת, אולי היה עדיף להשאיר את ההקלטה הזו לאוזניי משפחתן בלבד. האחיות סטרייסנד שרות בדואט את "smile" של צ'רלי צ'פלין, מהסרט "זמנים מודרניים", ביצוע לא מהודק ומוקפד כמו שאר הביצועים במופע, שממשיך את אווירת הארוחה המשפחתית מהדיאלוג שקדם לו. ברברה מספרת לנו שבמקור היא ביצעה את השיר הזה עם טוני בנט, "ולכן הערב", מסבירה לנו ולאחותה, "את תגלמי את טוני בנט, ואני אגלם את עצמי", וכך אכן היא עשתה לאורך כל הערב - ברברה סטרייסנד בתפקיד חייה: ברברה סטרייסנד.
השירים במופע נבחרו בקפידה והעיבודים הקלאסיים נתנו לקהל בדיוק את מה שהוא רצה, ובמחיר של מאות לירות שטרלינג לכרטיס בודד, הקהל גם לחלוטין ראוי לזה. סטרייסנד נעה על קשת הרפרטואר העשיר להפליא שלה בקלילות ובחן, מהבלדות השקטות כמו "The Way We Were", דרך נגיעות דיסקו עם " No More Tears", ואפילו טעימה מ-"Woman in Love", טעימה ולא ביצוע מלא כיוון שהשיר לא מתאים לפילוסופיה שלה, לדבריה, היא מעדיפה לבצע שירים עם מלודיה מורכבת יותר במופע, אבל הערב - היא חרגה ממנהגה לכבודנו.
כעת מוזמן עוד אורח להצטרף, החצוצרן כריס בוטי, סטרייסנד מציגה אותו כ"מוזיקאי מחונן ואיש נאה ביותר, שילוב שאי אפשר לעמוד בפניו". בדומה לשאר האורחים, גם בוטי מקבל את הבמה לרשותו אחרי מספר שירים, והופך מאורח במופע, למארח כאשר הוא מזמין לבמה אורחת משלו, הכנרת לוצ'יה מיקרלי, שמבצעת עם בוטי דואט, בשלב הזה הקשר בין הנפשות הפועלות על הבמה לשם המופע, "ברברה סטרייסנד" הולך ומתרופף.
בחלק השני של המופע, מוקרן סרטון שהבן, ג'ייסון גולד, הכין עבורה ליום הולדתה האחרון, רצף תמונות של ג'ייסון, לעיתים עם אמו, שעובר דרך כל שלבי התפתחותו מתינוק רך בשנים לאדם בוגר בן 46. אין ספק שלברברה יש סיבות להתגאות בבנה, "הו, איזה ילד מתוק" היא מתרפקת, אבל לא בטוח ששאר אלפי האנשים באולם רואים את בנה באותו האופן, שכן, הוא רק הבן של סטרייסנד, ואמן לא מוכר במיוחד בפני עצמו. יחד הם שרים את "How Deep Is The Ocean", בדואט שהיה מטריד אפילו את פרויד. סטרייסנד מגדילה לעשות ונותנת לבנה לבצע שיר סולו, כשהיא משגיחה עליו מקצה הבמה, נושאת את עיניה אליו, מוחאת כפיים ומחייכת, הקהל, ממשיך לשאת את עיניו בעיקר אליה.
לקראת סיום, במונולוג פרידה, סטרייסנד מפצירה בנו לשמור על כדור הארץ, כי אין דבר חשוב מזה, לשמור על המשפחה שלנו קרובים אלינו, כי המשפחה שלנו היא הדבר הכי חשוב, ולחיות את הרגע, כי אין דבר חשוב מזה, אם זו לא הייתה ברברה סטרייסנד, אסופת קלישאות כזו לא הייתה מתקבלת בתשואות בלונדון 2013, אבל זו ברברה סטרייסנד, והקהל שלה מריע לה. היא מסיימת את הערב הגדוש הזה עם כל אורחיה, בתוספת מקהלה של עשרות זמרים, מאחוריה, מצדדיה ומלפניה, אבל היא העומדת, וכשהיא על הבמה מבחינים רק בה, וזה לא משנה כמה אנשים יעמדו לצידה, כשהשמש זורחת, אי אפשר לראות דבר מלבדה, גם לא את הכוכבים הבוהקים שסובבים סביבה.
רשימת השירים בהופעה:
Overture, On a Clear Day You Can See Forever , That Face, Bewitched, Bothered and Bewildered, Smile, Woman in Love, Enough is Enough (No More Tears), Roses Turn, Some People, Don't Rain on My Parade (medley), What'll I do, My Funny Valentine, Lost Inside of You, Evergreen, Emanuel, When I Fall In Love, How Deep is the Ocean, This Masquerade, People, Make Our Garden Grow, Some Other Time, Somewhere.