אין תמונה
טיפה של ברכה בשממה המקומית. Useless ID

הם ישראלים רק ברישומי משרד הפנים, כי במוזיקה שלהם אין שום דבר ישראלי. הם כיכבו ביפן עוד לפני שנינט הפכה לסוג של כוכב. הם כבשו את אוסטרליה עוד לפני שבעז מעודה סיים בית ספר. הופיעו באירופה כאשר אביב גפן עוד שר רק בעברית והקליטו בארה"ב עוד לפני שסינרגיה חשבו להקליט סינגל ראשון. יש להם יותר אלבומים מרוב להקות הרוק בארץ (רק למשינה יש יותר), קוראים להם Useless I.D ועדיין, בארץ, אף חברת תקליטים גדולה לא החתימה אותם והרדיו נהנה להתעלם.

לא מאמינים? שימו לב לסטטיסטיקה הבאה: 0 מספר שירי הלהקה שכבשו את מצעדי הפזמונים בארץ. 1 מספר תוכניות הטלוויזיה שהם כמעט הנחו. 2 מספר הסרטים הישראלים שהם תרמו לפס-קול שלהם. 3 שירים שהקליטו עם דן תורן. 4 חברים בלהקה. 5 חברות הפצה בינ"ל, מפזרות את האלבומים שלהם בחמשת יבשות. 6 אלבומי אולפן עד היום. 14 שנה שהם קיימים.

על פי האבולוציה של הרוק הישראלי, Useless I.D. הם החוליה הבאה בתור אחרי פורטיסחרוף, שהמולדת האמנותית שלהם היתה אירופה, אבל פנו בסופו של דבר לעם היושב בישראל בשפת אימו. Useless I.D. יוצרים, נטו, בשביל חו"ל. לסגנון, לסאונד ולשפה אין קשר למה שקורה כאן, והעובדה הטכנית שהם נולדו בארץ היא מקרית בלבד. באותה המידה הם יכלו להיות תוצרת צרפת או ארה"ב. מיותר כמעט לציין, אבל ברזומה יש הם יותר הופעות בחו"ל מאשר בארץ הקודש. ובכל זאת, אם טרם שמעתם את השם Useless I.D, כנראה שאתם לא חיים את המוזיקה בישראל. מוזר, לא?

אין תמונה
מהאלבומים שכיף לקחת לכל מקום, אבל המלודיות הטובות לא מצליחות להתרומם

2008 יכולה להירשם כשנה שבה החליטו Useless לנסות ולפרוץ את המיינסטרים הישראלי. קאבר ל"לו הייתי פיראט" באוסף ,עבודה עברית2", השתתפות בערב מחווה לפורטיס ואורחים כמו שאנן סטריט ודני סנדרסון שמגיעים להופעת ההשקה של האלבום החדש, "The Lost Broken Bones". עכשיו נשאר להם רק לעבור את עמדת המכס בנתב"ג, להחתים פספורט ולהכריז על עצמם כעל "יורדים-שבים", והופ, יש לנו להקת רוק אמיתית שצמחה ונבנתה כאן, שתנעים לכם את האוזן עם מוזיקה טובה. אם R.E.M התחילו לכבוש את העולם רק באלבומם השביעי, אז Useless יכולים לכבוש את ישראל החל מהשישי.

"The Lost Broken Bones" הוא מהאלבומים שכיף לקחת לכל מקום. איפה שלא תשימו אותו, הוא ישמע כמו "הנה להיט טוב שאפשר להשתולל איתו". כבר משיר הפתיחה "Isolate Me" מתפשט החיוך על השפתיים והגוף מתחיל לזוז בצורה משונה. Useless I.D, כהרגלם יש לציין, מייצרים Pאנק-פופ שאלמלא הדיסטורשן, היה נשאר ממנו שיר פופ באורך 3 דקות שמתאים לכל אוזן. הגיטרות הן שמוסיפות למוזיקה שלהם את הרעש והאנרגיות הנחוצים על מנת להפוך אותה לממתק של "המתבגר-המורד". ככה יכול כל אחד להרים את הווליום ולעצבן את השכנים עם שירים כמו "Killing A Ghost" או "Mouse In A Maze", שנשמעים טוב, אבל לא מתרוממים מעל לעוד להיט בינוני שקל ללמוד בעל פה ולזמזם.

אין תמונה
הגיטרות עוטפות בדיסטורשן שירי פופ שמתאימים לכל אוזן

החיפוש אחרי השיר שיגרום להתרגשות ולרצון לשמוע את האלבום שוב שוב, היה קשה. "Blood Pressure" נשמע בהתחלה כמו הבטחה, אבל אחרי מספר האזנות הוא הופך לשבלוני ורק רגעי הבאס לקראת סיומו מצילים אותו. "Shallow End" ו "Misconception" הם מועמדים טובים לתואר, מתחילים אף הם בצורה מבטיחה, אבל מהר מאוד הם נשמעים כמו שכפול אחד של השני. כך הופך האלבום השישי של Useless לאוסף מלודיות טובות שלא מצליחות להתרומם. עד שמגיע השיר האחרון, "One Way Down", שכבר אפשר לדמיין אותו הופך להמנון הופעות כשהקהל צועק את הפזמון. יש לנו דובדבן.

למרות זאת, "The Lost Broken Bones" הוא אלבום-להיט ברמה המקומית, מכל כיוון שתקשיבו לו. אין דבר כזה בארץ. Useless I.D הם בהחלט טיפה של ברכה, שמרווה את השיממון המקומי, אבל בחו"ל הם רק טיפה אחת בגשם הפופ-Pאנק.