"בואו נחזור לשנת 1991" קרא גרי ברלו בשלב די מוקדם של ההופעה בתל אביב. ובצדק. ההופעה של טייק דאת בהיכל מנורה היתה כולה נסיון לשחזר את הרגעים האלה, בתחילת הניינטיז, שבהם טייק דאת היתה להקת הבנים הגדולה ביותר באנגליה, ובחלקים לא קטנים של שאר העולם. הקהל שרובו הורכב מנשים שהיו אז בנות עשרה הגיב בהתאם. וזרם איתם. למעשה הרגעים המוצלחים של הערב היו כולם כאלה שבהם, כאילו במטה קסם, הלהקה והקהל שלה נסעו אחורה במכונת זמן.
למזלם של הנוכחים, 1991 זה בסך הכל 26 שנה אחורה. ולכן חברי ההרכב (בשנות הארבעים המאוחרות), והמעריצות (בתחילת שנות הארבעים), כולם עדין צעירים ויפים, רעננים וכשירים. בואו נגיד שיחסית למופע הנוסטלגיה הקודם שראיתי שם, של קליף ריצ'ארד בן השבעים פלוס, זה היה מאוד טרי. חברי טייק דאת שרים טוב, מתנועעים יפה, ואפילו מצליחים בלהיטים המוקדמים, לבצע את תנועות הכוריאוגרפיה המקוריות, באופן שלא יראה מגוחך אלא חמוד. הלהקה שלהם שרה קולות רקע מצוינים כדי לתת את תחושת ההרמוניות מפעם. באמת אין טענות.
העניין הוא כזה. המוזיקה של טייק דאת היא פופ במשקל נוצה. או אולי משקל נוצה קלה מאוד. כך שגם שירים שאתה לא מכיר, אתה בעצם מכיר. ואיכשהו פרט לרגעים מעטים, זה לא מגיע לשיאי רגש. אין בשר, כמו שאומרים. קצת הסטוריה: טייק דאת היו חמישה. גרי ברלו הכותב הראשי והסולן. מרק אואן וכמובן רובי ויליאמס, ולצידם שני החתיכים מאוד האוורד דולנד וג'ייסון אורנג'. ויליאמס פרש ב-95 ושנה אחר כך הלהקה התפרקה. קריירות הסולו של הארבעה לא צלחו אבל ברלו הפך לשופט ראשי ב"אקס פקטור" האנגלי ולדמות נערצת. לידת ביתו הרביעית, שבאה לעולם ללא רוח החיים, הגבירה את האהדה כלפיו.
עשר שנים אחרי, ב-2006, חזר ההרכב עם אלבום מוצלח, כנראה הטוב ביותר שלהם, "Patience" ובהמשך היה גם סיבוב איחוד עם ויליאמס. אלא שלאט לאט האלבומים הפכו בינוניים יותר, וגם ג'ייסון אורנג' פרש. מה שהגיע לישראל הוא שלישיה מקצוענית מאוד, ובה שלושה חברים ידידותיים להפליא. הם פתחו את ההופעה ב"ערב טוב תל אביב, סוף סוף הגענו". אחר כך הציגו את עצמם "אני מרק, אני גרי, אני דולנד ואנחנו טייק דת") ובהמשך עוד ועוד. האמת שהם די לחצו עם העברית.
הם פתחו במחרוזת שירים לא מוכרים מהעשור האחרון, שעשו נעים, אבל לא יותר. המופע התחמם באמת רק ב"Patience" ו"Pray". שלושת חברי הלהקה שרים מצוין, וגם הלהקה שלהם היתה כאמור סבבה. אבל הרבה ברק אין שם. אחר כך התחילה בטן, שכללה שירים מהאלבום "The Garden". יאמר לזכותו של הקהל, שגם הקטע המשעמם הזה, לא הפריע לו להנות, ולשמור על מצב רוח טוב. משם התחילו הלהיטים ובשיאם "Could it be Magic" ו"How Deep is Your Love". גרסת הכיסוי של הבי ג'יז היתה אחד מרגעי השיא, והזכירה שחמודים ככל שיהיו, טייק דאת לא באמת הביאו לעולם שירים מקוריים ענקיים.
"Back for Good", כנראה להיטם הגדול ביותר, היה רגע שיא נוסף, בתחילת ההדרן. ומיד אחר כך ב"Rule the World" הקהל כולו הדליק לבקשת הלהקה פנסים בסלולריים, כדי לצור אוירה חגיגית באולם. זה הזמן להחמיא לקהל. בדרך כלל הקהל הישראלי הוא קהל קשה ותובעני. אצל טייק דאת, הקהל הוא זה שהחזיק את הערב כולו באוויר. האנרגיה הטובה והזכרונות הנעימים מגילאי העשרה, הספיקו כדי לייצר במנורה אווירה של מסיבת מחזור מעולה, כשהקהל, רובו בקבוצות קטנות של בחורות שהיו כנראה יחד בתיכון, לא מפסיקות להרים.
אני לצערי, בעיקר הרהרתי בעצב: איך זה יכול להיות שלא הייתי שם שבוע שעבר במופעים שיהפכו בקרוב היסטוריים של ניק קייב.