בשביל הרבה אנשים שהגיעו השנה ל"רוק פתאל" זוהי כבר מסורת, להגיע בכל שנה למלון הרודס באילת בו מתקיימים הופעות פסטיבל רוק פתאל - שלושה ימים של הופעות, במרכזן מיטב אמני ה"רוק" הישראלים. "רוק" במרכאות כי רותם כהן, שהופיע, הוא לא בדיוק שכח את הדיסטורשן שלו דלוק, עברי לידר הוא הרבה יותר פופ או אלקטרוני, וגם דיקלה היא לא בדיוק אורית שחף מ"היהודים". אבל זה שטויות, כי השמות המובילים של הפסטיבל אכן מגדולי הרוק הישראלי: שלום חנוך, מופע הארנבות של ד"ר קספר, כנסיית השכל, אהוד בנאי ותיסלם. היו גם אמיר דדון ונתן גושן, מהדור הצעיר והפחות בועט שלו. 

את כמעט כולם ראיתי בהופעה כזו או אחרת בנפרד, או במסגרת פסטיבלים למיניהם, אבל שום דבר לא הכין אותי להופעה באולם הפביליון של הרודס אילת. העניין הראשון- יש פה קהל מאוד ייחודי. זה לא שבהופעות רגילות של אהוד בנאי יש רוב תיכוניסטי, אבל אחרי הכל מדובר בפסטיבל שרובו ככולו מורכב מבני 30 ומעלה, והייתי אומרת שהממוצע הגילאים הוא בסביבות 40. מדובר באנשים מיושבים שמוכנים לשלם את מיטב כספם (המחירים נעים בין 3000- 4200 לחבילת לינה וכל ההופעות) כדי להגיע לצפות בהופעות. אלה בוגרי "ליל אהבה בצמח" שעובדים בהייטק או בבנק וכבר יכולים לממן יותר מאוהל וטרמפ לכנרת.

העניין השני הוא במת ההופעות. בפעם האחרונה שהייתי באילת זה היה לפני 11 שנה. זכרתי שהאטרקציות שמציעה העיר הזו הן בעיקר ים מדהים וכמה חנויות בקניון הקטן. העניין הוא שב-2017 אין הרבה יותר מזה. פספסתי בשנים את עיר מלכים ואיימקס שכבר נסגרנו, ונשארנו עם הים (היה קר מכדי להכנס) וקניון קצת יותר גדול. המלון, המסעדות, מתקני הלונה פארק, הגשר שקופצים ממנו, קעקועי החינה, שמות על אורז - כולם נראים אותו דבר כמו פעם. אם הייתם אומרים לי שהשנה היא 2006 או 1994 הייתי מאמינה. חוץ מהבמה של אולם הפביליון, שמקפיץ אותנו לעתיד. אמנם הקרוב, אבל האולם, שבערך בגודלו של האנגר 11, מתוכן היטב - יש בו כניסות מהרבה כיוונים (שמאפשרות זרימה קלה של האנשים), מסכים גדולים שאפשר לראות מכל מקום בקהל, ובעיקר במה ענקית עם גימיקים ויזואלים מאוד יפים.

אהוד בנאי וכנסיית השכל ברוק פתאל. (צילום: יהודה בן יתח, מקור יח"צ)
אהוד בנאי וכנסיית השכל, תנו לו לשיר | צילום: יהודה בן יתח, מקור יח"צ

ראשונים עלו כנסיית השכל ואהוד בנאי. המופע המשותף שלהם מתבסס על הרעיון שסגנון הרוק שלהם מאוד דומה (גיטרות אוריינטליות, טקסט עמוק, קול עוצמתי), ולכן הם משחקים בהחלפות: שיר שלהם מתחיל בשירה שלו, שיר שלו מתחיל בשירה שלהם. לרוב זה עובד אבל האמת היא שיש משהו לא מאוזן בחיבור בין השניים. בכל פעם שיורם חזן שר שיר של אהוד בנאי אני מצטערת שלא פשוט אהוד שר אותו. מעבר לעובדה שהשירים שלו כבר כל כך מזוהים עם הקול שלו, יש לו דרך הגשה שכל אחד אחר יגרע ממנה. אבל העוצמות עדיין גבוהות והמנונים כמו "עגל הזהב", "עיר מקלט" "כולם יודעים" ו"פלורנטין" מקבלים טיפול ראוי. גם הקלאסיקות של כנסיית השכל "למיה יש אקדח" ו"תנו לי לשתות" מקבלות חיזוק ומפוחית מאהוד. שיאם הגיע בביצוע "שיר מהגן", השיר הכי כסאחיסטי שלהם, שהיה יכול להיות באותה מידה שיר של אלג'יר. 

עברי לידר ודקלה ברוק פתאל. (צילום: יהודה בן יתח, מקור יח"צ)
פחות עבד. עברי לידר ודיקלה | צילום: יהודה בן יתח, מקור יח"צ

התקלוט בין ההופעה של אהוד והכנסייה להופעה של עברי לידר ודיקלה היה מורכב מלהיטי אייטיז של דפש מוד ויורית'מיקס - עוד סימן שכולם יודעים שבאי הפסטיבל הכירו את העשור ההוא מקרוב. עברי עולה וממשיך ברוק האלקטרוני שלו, עם שירים כמו "ניסים" ו"האנשים החדשים", הולך לשירים מתחילת הקריירה, "ליאונרדו" ו"תמיד אהבה", ואז מעלה את דיקלה, כדי לשיר יחד את "בחום של תל אביב" שכתב לשרית חדד.

פה הייתה ציפייה לביצוע המוצלח של הערב, אבל משהו באוזנייה של דיקלה התחרבש והיא התחילה את זה מהתחלה. גם בטייק השני זה לא היה טוב כמצופה. זה אמנם אחד השירים היפים של שרית, אבל הוא סובל מפזמון פסטיגלי, הסגנון הכי רחוק מהבומבסטיות והדרמה (בקטע טוב, כמובן) של דיקלה. בקיצור, דמיינו את יעל בר זהר שרה "במסיבה של הבחור עם השיער הצבעוני" וזה יישב יותר יפה. אחר כך היא שרה "שבע בערב" והוכיחה שהייתה צריכה מופע סולו משלה. לעומת זאת המפגש בין נתן גושן היה טבעי (גם בשירם המשותף "הייתי כאן"), ויסלח לי האל אבל אולי כי הזחיחות שלהם משותפת. 

עברי לידר ונתן גושן. (צילום: יהודה בן יתח, מקור יח"צ)
נפגשו בפופ פתאל. נתן גושן ועברי לידר | צילום: יהודה בן יתח, מקור יח"צ

למרות כל השמות הגדולים, לא יעזור - הופעת הרוק שתזכר היא של שלום חנוך. "חתונה לבנה", "לא יודע איך לומר לך" "ככה וככה", הכל עובד ומרגש את הקהל, שצופה בו מהופנט. הוא מעלה את דודו טסה, אחר כך את דנה ברגר, לשיר ביחד שיר שלו ושירים שלהם. גם כאן חבל שלא קיבלנו הופעה מלאה של דודו טסה, כי בכל זאת הוא בשיאו, אבל הביצועים המשותפים ל"איזה יום" ול"הדרכים הידועות" גם סיפקו.

שלום חנוך ברוק פתאל. (צילום: יהודה בן יתח, מקור יח"צ)
קיסר הוא קיסר. שלום חנוך | צילום: יהודה בן יתח, מקור יח"צ

מצחיק לראות ביום למחרת את יורם חזן מסתובב בחדר האוכל של בית המלון, מעמיס קוטג' וחביתה לצלחת. יש משהו מאוד לא מתווך בפסטיבל הזה, מעין הרגשה שהקהל המבוגר והאמנים בני אותו גיל, ולכן אין אלמנט הערצה נערי ששורה בשטח. מישהו אמר ליורם חזן "אתה אחלה זמר" ובזה זה נגמר. בלי סלפי, בלי פילטרים. אני בטוחה שאולי נתן גושן קיבל בקשות כאלה ואחרות, אבל בואו נגיד שצרחות לא היו שם. רק בהופעה של שלום חנוך האווירה הייתה אחרת, גלי ההערצה כן נראו מהקהל כי בכל זאת, מדובר ב"שלום" - בשונה מדור הביניים, מדובר באמן שמבחינת הקהל הוא ברמה אחרת, מיתולוגית, קלאסית, זמר שגם ההורים שלהם מעריכים ומוזיקאי שהם ישמיעו כנראה לילדים שלהם. ואם הילדים שלהם יקבלו את החינוך הזה, הם יאלצו לחכות לפחות 30 שנה עד הרגע שהם יוכלו לנסוע לרוק פתאל.