_g.jpg "נתן גושן השקת אלבום שני (צילום: ענבל צח)")
יש לנו מעט הזדמנויות לראות בנסיקתו של כוכב אמיתי או של אמן-יוצר מוצלח. נתן גושן, שהקריירה שלו מתהווה לנגד עינינו בשנתיים וחצי האחרונות, הוא גם וגם - גם כוכב מצליח עם מעריצים, וגם כותב ומלחין מוכשר ששוב עשה את זה, ועוד יותר טוב. יש אמנים שכורעים תחת נטל האלבום השני. אצל גושן זה הפוך. האלבום השני שלו, "בין כל הרעשים", שמרבית שיריו הוצגו אמש לראשונה במופע ההשקה במועדון "זאפה" בתל אביב, הוא טוב יותר מהראשון. איכות השירים בו גבוהה יותר, וגם לא חסרים בו להיטים.
באלבום הזה גושן התקדם כיוצר, כמלחין, ככותב, ויש לו ביצים. הוא נהיה מורכב וסקרן יותר, מעז לשאול יותר שאלות בטקסטים ונדהם מהתשובות שהוא עונה לעצמו, הוא מספיק אמיץ כדי לחפש כיוונים מוזיקליים חדשים, ולא חושש להתנסות. ברור שהוא מפחד ליפול, כפי שהוא עצמו מעיד על עצמו, אבל מי לא פוחד ליפול בעסק הזה שנקרא אמנות ומוזיקה.
כל התכונות הטובות שאפיינו את גושן באלבום והמופע הראשון, התעצמו, ואליהן הוא צרף תכונות חדשות שסיגל לעצמו. אחת מאלה שהתעצמו היא הרוקיסטיות. אם נתן גושן היה מתחיל את הקריירה לפני 20 שנה, הוא היה זוכה להילת רוקר נצחית, כזו שמלווה עד היום את הותיקים שפעם הופיעו ב"רוקסן". אם הוא היה חתום בלייבל פלורנטיני נידח ומופיע באוזן-בר ולא ב"טדי הפקות", חצי תל אביב כבר היתה לרגליו והחצי השני היה בדרך.
כי לגושן יש את זה. הוא מספיק כן ואינטליגנטי כדי לספר על החיים שלו דרך השירים באופן מעורר כבוד ולחצוב מהחיים שלו לתוך אותם שירים את האמיתות שהוא מאמין בהם. הוא לא פוליטי בשום צורה, אבל הוא יודע לחדד את מערכות היחסים שלו עם נשים (ועוד אילו נשים), עם עצמו, עם בוראו ועם הקרובים אליו, לכדי אסופת שירים טובים ולהגיש את האמת שלו, כואבת ולעיתים רועדת, קרה ואפלה כנקמה, לוהטת בתשוקה, זוהרת באורות הפרסום, חרדה מכובד המשא, וזו תמצית הרוק.
בצד השני של המטבע נמצאת היכולת של גושן ליצור להיטים. מאז הפריצה המהדהדת של עידן רייכל לחיינו לפני כעשור, לא קם כאן זמר-יוצר שכותב להיטים כמוהו, באיכות ובכמות. בתחום המיינסטרים, שם נמצאים יצרני להיטים בשרשרת (עילי בוטנר, קרן פלס, אריק ברמן, קובי אפללו, אברהם טל) - גושן הצעיר, על שני אלבומיו, עומד בכבוד. לפחות 6-7 שירים מהאלבום החדש שווים פלייליסט בגלגלצ. ואת אלה שגלגלצ לא יקחו - הקהל של גושן עוד יחבק בחום. פשוט יש לו את זה.
ולצד הלהיטיות, אנחנו מקבלים גושן בוגר, בשל ומגוון יותר, החלטי ומכוון. פתאום הוא עושה פולק אמריקני ("משחקים וחלומות"), פתאום הוא מעז לגעת בהיפ הופ א-לה טימברלייק פוגש את ג'יי זי ("רץ לשום מקום"), פתאום קולדפליי ("מה אם נתנשק" בגרסת הופעה) והקילרס ("עוד") עפות מהרמקולים, פתאום אתה שומע שיר שלו כמו "היום" ומדמיין סדק צר של אור נפתח מעל המצדה במופע זריחה ובסוף השיר אור גדול עולה מן המזרח, יום חדש הגיע.
את ההופעה פתח גושן דווקא עם "חורף", שיר שהייתי שמח לשמוע ברדיו כבר לפני חודשיים, אם זה היה תלוי בי. אחריו הגיע "בין כל הרעשים", שיר הנושא של האלבום, וניסיון כלשהו ליצור המנון רוקנ'רול. הניסיון עלה יפה. קיטשי, אבל אפקטיבי. השיר הזה עוד לא מוכר לקהל ולכן נמצא בחיתוליו, אבל יש לו פוטנציאל סחף גדול.
המגע של עברי לידר כמפיק מוזיקלי של המופע ניכר מיד בשיר השלישי - ביצוע רוגש וסוער ל"איפה את", שמזכיר את לידר בלייב מאלבום ההופעה המפורסם. גם ב"מה אם נתנשק" יש לידריות אבל זו כאמור בעיקר גרסת קולדפליי כובשת ללהיט הרדיו המוכר. את ״יודע״ גושן מגיש כבלדה רווייה בכל כך הרבה רגש, שאם היו סוחטים אותה לכנרת היה צריך לפתוח את סכר דגניה, ועדיין זה עובד.
"רץ לשום מקום״ הוא כאמור ניסיון מעניין להיות קצת ג׳סטין טימברלייק, כלומר זמר לבן שהוא לא ראפר אבל מרגיש נוח על גרוב שחור. ריספקט לגושן שיש לו ביצים לעשות היפ הופ לבן ללא ראפ, להמשיך לשיר בסטייל שלו ולצאת מזה כשידו על העליונה עם נאמבר מוצלח, שהדהד את "אמפייר סטייט אוף מיינד" של ג׳יי זי ואלישיה קיז. "גבולות היגיון" הוא בלדת גיטרה אקוסטית עם ארומה ספרדית, ברוזה סטייל. "משחקים וחלומות" הוא כאמור שיר פולק אמריקני מגניב לגמרי, יפה מקסים, מהשירים היפים שיצאו כאן לאחרונה.
"אני גאה בעצמי שאני סאקר של אהבה וכזה קוקסינל", אומר גושן לקהל (ובצדק הוא גאה בעצמו) לפני "היום", שגם הוא מרפרר לברוזה. הוא מארח את עברי לידר ב"למרות הכל" ומזכיר אותו קצת בפרייזינג. הביצוע ל"פנים אחרות" הוא רוק מיינסטריים שישב על דייר סטרייטס ("סולטני הסווינג") פינת דילן ונשמע מפתיע וטוב מתמיד. הלהיט "עוד" בוצע מצוין ובדיוק רב, עם שפיץ, כמו שכוכב אמיתי מגיש את הלהיט שלו במופע השקה.
להדרן הוא חוזר עם "שיר", בלדת רוק מורכבת יותר, שבחלקו נשמע כמו דברים שכבר עשה בעבר אבל, בכל זאת עובד. הוא חותם עם "כל מה שיש לי", הלהיט שהתחיל את הכל, שעוד ילווה אותו בשנים הבאות.
זה נשמע כמו קלישאה, אבל היא נכונה: נתן גושן מגיש במופע ובאלבום הזה דמות שלמה של אמן צעיר ומוכשר שעובר תהליך מואץ של התבגרות יצירתית. הוא כתב בשנה כמות שירים טובים שאחרים יוצרים בחמש. הוא התגבש כרוקר, השתכלל כזמר מבצע, מבין טוב יותר את המהות שלו כבחור עם גיטרה שיש לו הרכב נגנים, קהל ושעה ורבע להתרוקן ולהתמלא מחדש, ויודע טוב יותר לעמוד על במה ולשיר.
אפשר להבין את הספקנים. רק כיוון שהכל נראה מושלם אצל גושן כלפי חוץ, קשה להאמין לו. אבל מי שבוחר להאמין לו ימצא אדם מלא פחדים, צמא לאהבה, שהאמונה מחזיקה אותו שפוי, שרק רוצה שיקשיבו לו, בין כל הרעשים, אחד כזה שיש לו מה להגיד ולעיתים שווה להאזין לו. בהשקת המופע הקודם כתבתי שהוא "טוב מדי מכדי להיות אמיתי". והוא אכן לא אמיתי, באמת שאין דברים כאלה.
