לכל אחד יש את אלבום הדיכאון שלו, זה אותו האלבום ששמעת בגיל 17 בריפיט כשהלב שלך נשבר. לכל אחד יש את הזמר האחד הזה, שהקול שלו הוא זה שניחם אותך כשגילית שהאקסית שלך יוצאת עם בחור אחר. והוא זה שגרם לך להרגיש שאתה לא לבד, כי הוא שר בדיוק את מה שהרגשת. אלבום הדיכאון שלי הוא "Disintegration" של הקיור. ורוברט סמית׳ היה הזמר ששר בדיוק את מה שהרגשתי כשהייתי בן 17.

יש בו את "Pictures of You" שתיאר במדויק את מה שהרגשתי כשהסתכלתי על התמונות המשותפות שלי ושל ד׳ בטיול נעורים לאילת, את שיר הערש טרוף-השינה "Lullaby",שהגדיר בדיוק את תחושת הסיוט של שברון לב שלא מרפה גם כשאתה ישן, ויש את "Lovesong" שלכד את התדר של תחושת האהבה המוחמצת שהרגשתי. 

גם את העובדה שהתחלתי לנגן על בס אני זוקף לקיור: כחלק מהנסיונות שלי להרשים את ד׳ ולהחזיר אותה לזרועותיי, קניתי בס משומשת והקמתי להקה עם כמה חברים. ואז סימון גאלופ, הבסיסט של הקיור, הפך לגיבור המוזיקלי שלי, למנטור שלי (בלא ידיעתו כמובן). תפקידי הבס שלו היו כל כך בולטים באנרגיה ובחדות שלהם, שבזכותו, לראשונה הייתי מסוגל לשמוע בתוך השירים את הערוץ של הבס ולבודד אותו מתוך מאסת המוזיקה. ללהקה שהקמנו אפילו קראנו 'm' כשם אחד הקטעים באלבום "Seventeen Seconds" של הקיור.

כך יצא שבמשך השנים הדרמטיות של י"א ו-י"ב חרשתי את האלבומים של הקיור עם חור בלב ובס ביד, מחקה את הנגינה של סימון ומייבב עם רוברט. אחר כך זנחתי אותם, גיליתי שהרבה יותר ״קול״ בעיני הבנות להסתובב עם חולצות פלאנל וזקן-שפם, והלב שלי הלך אחרי הלהקות החדשות מאמריקה - נירוונה, סוניק יות׳ וסמאשינג פאמפקינז, ואחרי להקות הבריט-פופ שהגיעו מאנגליה. את "Disintegration" המשכתי לשמוע בכל פעם שהגיע חורף או כשחוויתי פרידה. אבל בגדול את האהבה שלי לקיור העליתי לבוידעם ונעלתי אותה שם יחד עם כל הסבל של גיל הנעורים. 

אלא שאהבות כאלה אף פעם לא נמוגות, בסוף הן משתחררות מתוך הקופסה הנעולה כמו הודיני. כששמעתי שהקיור יוצאים לטור עולמי אחרי שנים של שתיקה, היה לי ברור ש-2016 היא השנה שבה אני חייב לסגור את המעגל שלי איתם. העובדה שאשתי ואני חיפשנו דרך מיוחדת לחגוג  עשור לנישואינו, עזרה לי להצדיק את הסכום הלא מבוטל שדורשת נסיעה כזו לאירופה, וברגע אחד של נחישות הזמנו כרטיסים והכל היה מוכן.

 

הופעה של להקה אהובה עלולה להסתיים לעיתים קרובות באכזבה. הציפייה לחוות קטרזיס רגשי בהופעה כזו נמצאת בשמים, ומשום מה להקות שיש להן אג׳נדה אמנותית כמו הקיור נוטות להתנכר ללהיטים הגדולים שלהן ולהתרכז באלבומים האחרונים שהוציאו.

רוברט סמית׳ הוא לא מזן האמנים שבאים לרצות את הקהל, להרביץ את הלהיטים ולספור את הכסף בלימוזינה. לאורך השנים היה ברור שהוא לא רוצה שמישהו יחשוב בטעות שהוא נחמד - עם הליפסטיק האדום והשיער בצורת עציץ, עם הנטייה שלו להמעיט בראיונות לתקשורת והסיפורים שהגיעו מתוך אולפן ההקלטות על כך שהוא רודה בחבריו ללהקה. היה ברור שהוא אחד שמעדיף לעשות את הכל בעצמו, ולא מוכן להתפשר, מתוך מחוייבות לאמת האמנותית שלו. לכן שמחתי כשצצו דיווחים ברשת על כך שהטור הנוכחי של הקיור כולל רשימת שירים ארוכה עם הרבה מאד מהלהיטים הגדולים, ועוד יותר שמחתי על כך שסיימון גאלופ, הגיבור שלי, התייצב בעמדת הבסיסט. 

כשהגענו לפלאו סנט ג׳ורדי, אולם הספורט הענק בראש 'הר היהודים' המשקיף על ברצלונה, נתקלנו בתור ארוך ומסודר מאד בכניסה. ראינו אלפי קטאלונים מנומסים וחייכנים עוברים ביעילות דרך שלוש עמדות בדיקה בטחונית בלי דחיפות ובלי בלאגן, דבר שנראה לישראלים כמונו כמו סוג של נס. תוך זמן קצר תפסנו את מקומנו באולם יחד עם עשרים וארבעה אלף האנשים, שהגיעו כמונו לראות את הקיור, ועשר דקות לאחר מכן השתרר חושך, והקהל נדלק.

על רקע קטע אינסטרומנטלי, שפותח באופן מסורתי את כל ההופעות של הלהקה מאז שנות התשעים, צצו על הבמה הצלליות של החברים. רוברט סמית׳ התייצב במרחק אווירי של כ-15 מטר מאיתנו, והלב שלי עשה סלטה משולשת. סימון גאלופ תלה על עצמו את הבס נמוך נמוך בגובה הביצים, המתופף ג׳יסון קופר הקליק שלוש פעמים, ובום. רוברט שחרר אקורד מינורי ראשון והבס הכל כך מזוהה של גאלופ מילא את החלל. 

The cure!

A photo posted by Paula Rosenbergפאולה רוזנברג (@paularosenberg) on


"Open", הקטע הפותח את האלבום "Wish" הוציא את ההופעה לדרך. כמה אופייני לאיש הזה שהשיר הראשון בהופעה נפתח במילים "אני באמת לא יודע מה אני עושה פה, אני חושב שעדיף שהייתי הולך למיטה הערב". אבל מה שקרה על הבמה מאותו הרגע היה בדיוק הפוך. סמית', בגיל 57, עם כמה קילוגרמים מיותרים באזור הבטן, נראה וזז כמו טלטאבי מגושם, רעמת השיער המפורסמת שלו נראית מעט מדובללת יותר, ובתחום ההלבשה הוא הציג מעין סווטשירט שנראה כמו פריט לבוש שניתן למצוא בשוק הכרמל.  

המסר ברור. הוא לא כאן בשביל לעשות אוונטות, הוא בא לעבוד. לצידו על הבמה - בגיטרה - ריבס גברלס שהיה הגיטריסט של דיויד בואי במשך כל שנות התשעים וחלק מלהקת טין מאשין. רוג׳ר או׳דונל (הצטרף לקיור ב-1987 והיה חבר ב-Psychedelic Furs) נפנף בעמדת הקלידים בשיער הארוך והחלק שלו, ונראה גם בגיל 60 כמו נער שדוף. וקופר המתופף, הצעיר מכולם (רק בן 49), לא ויתר לאף טם טם.

ביניהם דילג כאיילה סימון גאלופ, רזה ושרירי, שרף קילומטראז׳ על הבמה, תוך כדי שהוא מנגן את התפקידים הלא פשוטים שאני מכיר כל כך טוב. אבל מעל הכל ריחף קולו של רוברט סמית׳, אולי הקול הכי מיוחד בתולדות הרוק - בהיר, מדוייק ומייבב, בלי שום מעידה. 

במשך השעה וחצי הראשונות של ההופעה הקיור הרעיפו על הקהל סט שירים שמקיף את כל הדיסקוגרפיה של הלהקה. סט שמיועד ברובו למעריצים אדוקים שמכירים כל פינה באלבומים הגדולים שהוציאה בין 79׳ ל-92׳. למען האדוקים פחות, הם פיזרו כמה מהסינגלים הגדולים: "The Walk" עם ליין הקלידים הממכר, "In Between Days" המקפיץ,  ו- "Pictures of You" שהעלה לי מחנק ראשון בגרון.

בין השירים רוברט שחרר ברכות קצרות בספרדית ובאופן כללי נראה משועשע, אבל מעבר לתנועות ידיים ומעט התפתלויות, הוא התמקד בגיטרה ובהגשה מדויקת ומלאת רגש של השירים. הוא לא מיק ג׳אגר וגם לא אנתוני קידיס, אף אחד לא מצפה ממנו לרקוד או לקפוץ. והקהל הקטאלוני סיפק את התמיכה האידאלית כששר בקול גדול ואחיד את הסולואים של כמה מהשירים , כאילו מדובר בשירי עידוד של בארסה ואנחנו ביציע של הקאמפ נואו. 

A video posted by Paula Rosenbergפאולה רוזנברג (@paularosenberg) on


את גוף ההופעה העיקרי חתם השיר "End", שבו מפציר סמית׳ "אנא הפסיקו לאהוב אותי", אבל לקהל לא היתה שום כוונה להפסיק. והם גם ידעו שההופעה הזו רחוקה מהסוף. הלהקה חזרה לשני הדרנים ששמרו על תמהיל דומה עם דגש על שירים מוקדמים יותר. שלב שבו, בכמה מהשירים, אני מודה, העיניים נעשו מעט כבדות והעדפתי לשבת, להקשיב ולנסות לשכנע בחור גבוה עם קוקו-גולגול להפסיק להסתיר לי. פאולה בינתיים העלתה בגוגל את הטקסטים של השירים שנוגנו, מילים מהפנטות שעד היום שרתי רק בג׳יבריש. 

ואז הגיע ההדרן השלישי (!). שעתיים ורבע אחרי שפתחו את ההופעה, הקיור חזרו לבמה והפגיזו את הקהל עם רצף להיטים אדיר. הפלייליסט האולטימטיבי של הלהקה. שבעה שירים שהפכו את המקום למסיבת ענק. החל מ- "Lovecats", דרך "Lullaby" ,"Boys Don't Cry" ,"Friday I'm in Love" ועד לסיום האנרגטי של Why" Can't I Be You".

במהלכם ההדרן האחרוןסמית׳ שר ללא גיטרה לראשונה - הזיז את ידיו בגמלוניות המפורסמת שלו, התעוות וקיפץ בדרך המשונה והייחודית רק לו. ב"Close To Me" הוא אפילו כמעט רקד. והנה מגיע הקטרזיס המצופה. כשהצליל האחרון דעך, חברי הלהקה הודו בקצרה לקהל המריע ואז השאירו את הבמה כולה לרוברט סמית׳, כמו מודים שהקיור היא למעשה להקה של איש אחד, זה שהחזיק את האש בוערת במשך כל השנים האלה והביא את התרופה למכאובי הלב של רבים כל כך. סמית׳ עובר לרוחב הבמה, מודה בביישנות לקהל, ואוסף לבדו את כל התשואות שמומטרות עליו. 

בדרכנו החוצה אני מסכם לעצמי שאנחנו בעיצומה של תקופה שבה האייקונים של שנות השישים והשבעים עוזבים אותנו (לאונרד כהן, דיוויד בואי) או הופכים לגרסת הבוטוקס המוגזמת של עצמם (מיק ג׳אגר, פול מקרטני), ושהגיע העת להכתיר את הקולות שמייצגים את דור האייטיז. ההופעה הזו מבהירה מעל לכל ספק  שלרוברט סמית׳ שמור מקום של כבוד בצמרת הרשימה הזו.