היכל התהילה של הרוק הישראלי הוא מקום שדי עצוב להיות בו. הרוקרים המיתולוגים של שנות השבעים כבר קשישים, אלה מהאייטיז כבר שפטו בריאליטי כזה או אחר ואביב גפן, לא נעים להודות, נשמע היום כמו קולדפליי. מול כל אלה ניצבת איתנה להקת היהודים – שכבר 20 שנה הם נראים אותו דבר (מלבד גיטריסטים שהתחלפו), נשמעים אותו דבר, ושרים את "אלה", בדיוק, אבל בדיוק – אותו דבר.
לרגל ציון שני עשורים לקיומה, הלהקה חגגה אמש במופע מיוחד בפסטיבל ראשון לציון. מה שיפה בראשון לציון (מלבד הגלגל ענק המואר בלילה של הסופרלנד) זה שהיא מזכירה לך נעורים גם אם לא גדלת בה. משהו בין קניון הזהב לבין פלאשבקים מ"רוק עצמאות", שולחים אותך לגרסה המחוצ'קנת והכועסת של עצמך. כך גם לשמוע את "היהודים" – ימי הדלת הסגורה בחדר וחוסר הבנה קיומית של העולם, שהדבר היחיד שיחזיק אותך הוא לשמוע את "מציאות נפרדת" של היהודים שוב ושוב. אז קראו לזה "פריקים".
אמש בראשל"צ לא היו פריקים בכלל. מקסימום מישהו עם חולצה של גאנז אנד רוזס. מי כן היה? כולם. תיכוניסטים, חיילים, סטודנטים, הורים וילדים. אפשר לסכם את הקהל בתור בוגרי היהודים מהניינטיז, בוגרי היהודים של "רוק עצמאות" ואלה שעדיין לא סיימו בגרות. עושה רושם שהיהודים נכנסו לקטגוריית "מוזיקה ישראלית" יותר מאשר "להקת רוק כבד" שדבקה בה בתחילת דרכה. ההוכחה הרשמית הייתה כבר בכניסה לאירוע: הגילוי שההופעה היא בישיבה. אם לפני עשור היהודים היו מופיעים מול כסאות הם היו נזרקים באוויר ופוצעים אנשים בפוגו.
ואז ההופעה מתחילה. היהודים עולים בהרכב מלא אבל כמובן שהפוקוס עובר אוטומטית לאורית ותום. אחרי ביצוע מרגש ל"קח אותי" הקהל אכן לא עומד במגבלת הישיבה ורץ לעמוד מלפני השורות הראשונות. מסתבר שהרוק הישראלי עדיין לא מוכן לסיים תואר בכלכלה ולעבוד בבנק הפועלים. בעוד אנחנו מתבגרים ומתחלפים דורות של מעריצי היהודים – תום ואורית נעצרו בזמן. מה שמפתיע מעבר לעובדה שהם נראים כמו ב95', זו העובדה שהקול שלהם עדיין קיים. איך זה הגיוני שהם צורחים את נשמתם כבר 20 שנה ועדיין נשאר להם גרון?
רצף הקלאסיקות "אלה" ו"שחק אותה", כולם מהאלבום המכונן "מציאות נפרדת", הניעו סופית את הקהל. גם "יותר לא נלחם", שיר אישי וחדש של פטרובר התקבל באהבה, אך הקהל מחכה לשמוע עוד מפעם. אחרי "סמי חופשי" ו"עידן האלוהים", הם הזמינו לבמה את האורח הראשון – מוקי. קצת נחמד להיזכר, אחרי מיליארד השמעות של השירים הרכים שלו, שיש במוקי גם צד מחוספס. יחד הם עושים את "לא רוצה להתבגר", "כולם מדברים על שלום", וביצוע משותף ל"גניבה". האנרגיות של מוקי הוסיפו עוד לעוצמה של השיר, אבל באותה מידה גם לא נדרשו: הלהקה הזאת עושה את "גניבה" יפה מאוד כבר לא מעט שנים לגמרי לבד.
אחרי שיר נוסף העלו את פורטיס. הפעם האירוח היה פחות נחמד. פורטיס אמנם אגדה מהלכת בז'אנר, אבל ב"מחפש תשובה" הוא בעיקר טייל על הבמה בקפיצות וצרחות רנדומליות. עם כל הכבוד, כנראה שלא עשו מספיק חזרות לפני ההופעה ומישהו שם אמר "זה פורטיס, יהיה בסדר, ניתן לו מקסימום להסתובב על הבמה". ביחד ביצעו את "את לא" ו"תלוי על הצלב" ופורטיס החזיר לעצמו את הכבוד. ערך מוסף גדול לזה שגם היהודים היו על הבמה לא ניכר.
סאגת פורטיס הסתיימה והיהודים המשיכו לבד, ואז קרה רגע הקסם שנקרא "הימים שלנו". אורית מתיישבת בקדמת הבמה ומתחילה בהמנון. הקול שלה עדיין מגיע לגבהים מצמררים בקלות. הקהל כולו מהופנט ושר ביחד איתה "לא שלחת לי אף אחד", גם אם שלחו לו אישה ו2 ילדים או בן-זוג עם ג'ינס קרוע. השיא הזה רק מעיד על היהודים שהם להקת הרוק איצטדיונים היחידה שהייתה פה ויכולה לכתוב המנונים סוחפים לצד גיטרות שנותנות בראש. מי שלא שמע את אורית שחף שרה את "הימים שלנו" לא שמע לב מלוכלך ופצוע נקרע מימיו.
האירוח האחרון היה המוזר ביותר. הדג נחש עלו לבמה ובכך הכפילו את כמות האנשים שעליה. מעבר לבלאגן במרחב, הכאוס המוזיקלי היה יותר חמור. תחילה ביצעו את "הזמן להתעורר", שדווקא עבר בסדר לאור העובדה שזה השיר הכי כאסח של הדג. אבל ב"אני מאמין" זה לא עבד. היהודים מעולם היו פ'אנקים וגם לא ניסו להיות כאלה, אין צורך להלביש את הצעקות של פטרובר על שיר היפ הופ, לא משנה כמה הוא טוב. השיא היה בביצוע המשותף של "עוד ארון אחד", שאליו הוסיפו שני בתי ראפ של שאנן סטריט ועוד קצת ראפ בפזמון. בשירים של היהודים, במיוחד אלה שנכנסו לפנתיאון, לא צריך לגעת. לא לעשות רמיקס, לא מאש-אפ, לא להוסיף פזמון ראפ. ההדרן כלל את "אצלך בעולם" שהחזיר את היהודים לעולמות הרדיו – פרנדלי, וכמובן סיימו עם "ג'קי".
היהודים, גם אחרי 20 שנה, הם בדיוק כמו אחרי 10 שנים או אחרי 40 כנראה. זו הלהקה היחידה שנשארת נאמנה לקהל שלה ובעיקר לעצמה – אנחנו מאמינים לכל מילה שיוצאת מגרונם, ולו רק בזכות זה, הוא עדיין נאמן להם ומאפשר להם לשיר כל כך כל כך טוב.