מתישהו במהלך השעה הראשונה של מופע העשור ל"לנשום בספירה לאחור" הזמינה רונה קינן לבמה את שלומי שבן. לאחר ביצוע משותף ל"קסיוס" שלה (למילותיה של יונה וולך), הם עברו לשיר שיר של האורח. הבחירה הייתה "תרגיל בהתעוררות", שיר הנושא של אלבומו האחרון של שבן. מה שמעניין בבחירה הזאת הוא שבאלבום של שבן זה דואט עם חוה אלברשטיין. כאן, בהופעה, רונה קינן ממלאת את מקומה של אייקונת הזמר הנשי המקומי.
וזה סמלי, סמלי כל-כך, כי נקודת המפנה הבולטת ביותר בקריירה של רונה קינן הייתה הפיכתה לסוג של חווה אלברשטיין צעירה בשלב מוקדם, מוקדם מדי. מי שמכיר את ההיסטוריה המוזיקלית הארוכה למדי של קינן יודע שהיא החלה לצמוח בהופעות קטנות בהן שרה משיריה, שרובם היו אז באנגלית, והדיפו אינדי-שיק. מי שמכיר יודע גם שעם תחילת העבודה על אלבום הבכורה שלה, פירמטה מחדש קינן את יצירתה, כתבה מילים בעברית לחלק ניכר משיריה בלעז והסתייעה בהפקה מוזיקלית של יזהר אשדות, שעשה הכל כדי להפוך אותה לידידותית עד כמה שאפשר לתחנות הרדיו ונטולת אדג'.
הפאזה האובר-סולידית הזאת (וזה לא שקינן הייתה רוקרית בועטת במיוחד קודם) הפכה אותה בשלב מוקדם מאוד של הקריירה שלה למעין מיני-חווה, כזאת שהמוזיקה שלה יפה (לפעמים אפילו יפה מאוד) והשירה שלה נקייה וצלולה - אך היא הולכת כל-כך באמצע הדרך, כל-כך על בטוח, שנועזות, חוצפה ואיתגור הן ממנה והלאה. במקום שקינן תעבור את התהליך שעברה קורין אלאל, תוציא אלבומים ראשונים שמריחים מריח הנעורים ותתיישר לאמצע רק באלבום השלישי, היא בחרה לעשות זאת כבר באלבום הבכורה שלה. לה לא היה "אל תקרא לי מותק" ו"פירות אסורים". היא התחילה ישר מה"אנטארקטיקה" שלה, שבמקרה שלה הוא אותו "לנשום בספירה לאחור", לו נחגג אמש ב"בארבי" יום הולדת עשור.
"לנשום בספירה לאחור" הוא אלבום מפוספס בעיקר בגלל הסירוס המוזיקלי שעשה לו אשדות, אך הוא עדיין מחזיק כמה וכמה שירים ראויים - ובכך כוחו. כל אלו בוצעו אמש וסיפקו חוויה דומה לזו של האלבום, כזו שתמיד גורמת לי להתלבט ביני לבין עצמי אם ציון של שלושה כוכבים זו מחמאה או עלבון. האם "נחמד" ו"יפה" זו טפיחה על השכם או בעיטה בבטן? נדמה שמאז תחילת הקריירה המוקלטת של קינן היא נמצאת במקום הזה, של שלושה כוכבים, שפה ושם - לעתים לא שכיחות מספיק - מצליחים לעלות לארבעה (למשל, אלבום הקונספט המסקרן "שירים ליואל", שבהחלט היה יצירה מעניינת). אין פריצות דרך והצבת סטנדרטים חדשים. קינן היא זמרת טובה מאוד, עם קול מרשים ומתנגן שיש רק למעטות - אך בדרך כלל זה לא די כדי לסחוב את השירים שלה מעלה מספיק.
אפילו בערב חגה ב"בארבי", מוקפת בחבורת נגנים שכל אחד מהם הוא מיליון דולר - ערן וייץ, עדי רנרט, יהוא ירון ויובל שפריר - השירים הללו כמעט ולא מצליחים לפרוץ את המעטפת המגבילה משהו בה נוצרו, ובאמת להעלות את המועדון לאוויר. למרות החגיגיות, למרות שהמקום גדוש, למרות שקינן מתאמצת באמת והנוכחות הבימתית שלה משופרת לאין ערוך מאשר בעברה הרחוק, ולמרות שנראה שכולם - מהבמה עד הקהל - באו כדי לשתף איתה פעולה ולעשות שמח - נדירים הרגעים בהם ניכרת בקהל היסחפות אמיתית. זה קרה פה ושם, אבל נקודתית מדי. למשל ב"עיניים זרות", כאשר כולם שרו את הפזמון במקומה. רגעים של חשמל באוויר, בהם הקהל מזיז את ראשו ורוקע ברגליו כמעט ולא נמצאים.
כאשר הם מגיעים - זה בדרך כלל בזכות האורחים של קינן, שרובם די מאפילים עליה. את שבן כבר הזכרנו, וכצפוי הוא פיזר מספיק כריזמה וכשרון כדי לגעת בכל אחד ואחד באולם. הביצוע שנתנו השניים יחד ל"קסיוס" הזריק להט שעד אז התקשתה קינן להכניס לערב. אך אין ספק שמי שהעלה כאן את הרף באמת למעלה, כהרגלו, היה ברי סחרוף, שנתן בקוליות האופיינית לו ביצוע ל"מבול", ואז פינק עם "עיר של קיץ", כאשר המילים "רק מלחמה, אם תבוא, תחזיר אותנו הביתה" גרמו לרעד של ממש בגוו. גם יזהר אשדות התארח, כמובן, והיה אנמי כהרגלו, בביצועים ל"רגע" ו"מיהו המיילל ברוח" - שיר שקינן דווקא מצליחה בדרך כלל להטעין מספיק כדי שיעבוד היטב.
לקראת הסוף ניסתה קינן לחמם את העניינים ולהפוך לקצת יותר ברי מאשר חווה. "גלויה" זכה לביצוע רוקיסטי במיוחד (שלא כל-כך שכנע), אבל החבירה מחדש לאדם שפלן, שליווה אותה באלבום הראשון ולפניו, לכדי ביצוע משותף של "Wait" סיפקה את אחד הרגעים החזקים ביותר של הערב. ההדרן, כצפוי, העלה לבמה את כל אורחי המופע ביחד, והם (כצפוי) ביצעו עם קינן את "לחיות נכון" - משיריה הבולטים ביותר – אך גם הבינוניים ביותר. היה קצת עצוב שדווקא זה מה שנבחר להיות הטור דה פורס של הערב. טוב שביצוע ראוי של "המעיין הזוהר" שהגיע לאחר מכן וחתם את הערב קצת שיפר את המאזן.
כאשר קינן ירדה מהבמה בפעם האחרונה התחושה הייתה שבסך הכל היא סיפקה לקהל את מה שציפה לו. אך בראש עדיין מהדהדת שאלה נוספת: האם באמת אנחנו לא יכולים לצפות ממנה ליותר מזה?.
