טירס פור פירז הגיחו אל חיינו באייטיז מלאי הסנטימנטים הרומנטיים, הסינתיסייזרים ומכונות התופים שהתגאו ברוחם החדשה. הלהקה ייצרה להיטי ענק שיכולים למלא בקלות איצטדיונים בשירת קהל אדירה, וניתנים לזיהוי בקלות כבר מהצליל הראשון. הסיבוב הנוכחי הוציא את הצמד מתחומי האולפן האהוב עליהם כל כך, לטובת מסע הופעות חובק עולם (על אף שהשמועות מדברות על אלבום חדש בדרך אחרי למעלה מעשור).
ההופעה נערכה בערב יום שישי קיצי למדי, באמצע חודש יוני, מה שגרם לי, לאלינור זוגתי ולעוד כמה אנשים מסביבנו לנשום נשימה עמוקה לתוך סוף השבוע שבא עלינו לטובה, ללגום מהבירה הקרירה ולהתרפק על הנוסטלגיה וההגשה המינימליסטית והישירה של הצמד המופלא הזה.
רולנד אורזבל וקורט סמית׳ באו לנגן את השירים שלהם, פשוטו כמשמעו, הם נותנים את כל הנשמה על הבמה, לא משנים את הפרייזינג והמלודיה, ונותנים לקהל פלטפורמה נעימה ומזמינה לשיר יחד את השירים שכאילו חרוטים בראש של כל מי ששרד את העשור ההוא. התחושה היא שהשירים יצאו אתמול לתחנות הרדיו והזמן לא נגס בהם. אם אתם אוהבי פירוטכניקה בימתית וגימיקים מעייפים, זו כנראה לא הופעה בשבילכם. השירים מנוגנים כמו שהם עם הרכב שהוא לא פחות ממופלא (מתופף, קלידן, גיטריסט נוסף וזמרת ליווי נפלאה) שמצליח להעתיק כמעט במדויק את הצליל המקורי, להוסיף לו חום ונפח ולקחת את הקהל כמו מכונת זמן לשלושת אלבומי הענק ("The Hurting", "Songs From the Big Chair", "The Seeds of Love"), שהקפיצו את הצמד למעמד של כוכבי על.
התחושה העיקרית שליוותה אותי לאורך המופע (הלא ארוך, 13 שירים בסך הכל) היא היכולת של מתופף ההרכב ושל זמרת הליווי לתת כל כך הרבה כוח לצמד ולשירים בכלל. זה לא סוד שסאונד התופים הדיגיטלי של שנות ה-80 לא תמיד שומר על הקסם שלו ובטח שלא מבטיח חוויה בימתית מעצימה. חוץ מזה, זמרת הליווי שפיזזה על הבמה ללא הרף ונמצאת במהלכו של החודש השישי להריונה (לפי דברי הלהקה על הבמה) עשתה עבודה מרשימה מאוד בהדגשות הצבעים הווקאלים הלא מועטים שמופיעים באלבומי הלהקה ושזרה בקולה הרמוניה מחמיאה מאוד לקולותיהם המיוחדים של אורזבל וסמית׳.
טירס פור פירס ניגנו את כל הקלאסיקות שלהם, בתוספת קאבר נעים ל-"Creep" של רדיוהד, בו הציגו את המנעד הגדול שלהם שנע על הקו הדק שבין בלדות רוק נצחיות, פוסט פאנק מבריק ועד לפופ-סול מהודק. לאורכו של המופע אי אפשר היה שלא ליפול לקסמי הצמד שכבר מזמן השאיר את ענייני האגו מאחור והוקיר תודה עמוקה על ההזדמנות להופיע בניו יורק ולקבל כל כך הרבה אהבה מהקהל (לא מעט נשיקות באוויר נרשמו מצד הצמד לעברנו בשורות הראשונות).
הלהקה החליטה לפנק אותנו ולסיים בשני שירים מדהימים מהרפרטואר המרשים שלהם. הראשון "Head Over Heels" ולאחר ירידה קלה לאחורי הקלעים הם חזרו עם "Shout" שלווה בשאגות אהבה והתרגשות מצד הקהל. השיר הזה מתחבר לא מעט לחיבוק האמריקאי שקיבל הצמד והיה אפשר להריח באוויר את אותו יום קיץ באוגוסט 1985, אז הגיע לראש מצעד הבילבורד, בעוד הוא משאיר הרבה אבק כוכבים בריטי לאמריקאים מסביב. השיר נשאר בפסגה לשלושה שבועות ואפילו נכנס לעשרת הגדולים של אותה שנה ב-25 מדינות שונות. אורזבל וסמית׳ היו ונשארו פאוור קאפל אמיתי, כזה שידע עליות וירידות, פרידה וקאמבק, אבל לא שכח את המהות - לעשות הרבה כיף על הבמה ולשיר את השירים בחדווה שלא משאירה את הקהל אדיש.