סיפור ההצלחה המאוחרת של דיקלה דורי סופר שוב ושוב מאז יציאת האלבום (והלהיט) "ואם הפרידה" בשנת 2014, האמת? בצדק לגמרי. כמי שעוקב באדיקות אחרי הדרך שעברה מאז "אהבה, מוסיקה" (2000) ועד ההופעה הראשונה בהיכל התרבות המלא בתל אביב, הגעתי להופעה נרגש כמעט כמו דיקלה. תמיד היה לה קהל מעריצים פנאטי, שמוכן להישבע שהיא הזמרת הכי טובה בישראל אבל עד לאחרונה היה מדובר בקבוצה קטנה, כזאת שיכולה למלא ביום טוב את מועדון הבארבי ולא למלא עד אפס מקום את אחד מסמלי הסטטוס של אמנים בישראל. בהגדרה היה מדובר במופע הפרמיירה לאלבום החדש של דיקלה, "סיפור אופטימי", אלבום אליו היא מגיעה לראשונה בקריירה עם שובל של ציפיות מסחריות. ההצלחה הענקית של האלבום הקודם, "ואם פרידה", ושל הסינגלים האחרונים שהוציאה הוכיחו ש"ואם פרידה" לא היה פוקס. הקהל הישראלי מת על דיקלה והרי הגעש הרגשיים שהיא מציעה. האוכלוסיה המגוונת שהגיעה להופעה רק הדגימה לכמה אנשים היא מדברת.
דיקלה עלתה לבמה כשהיא לבושה באוברול בגווני שנהב בוהק שנראה כמו משהו שגם וונדר וומן וגם חאליסי היו שמחות לצרף למלתחה (על העיצוב אחראי דרור קונטנטו), אחרי שחמשת הנגנים על הבמה מחממים אותה עם אינטרו מקסים היא נראית רגועה כשהיא פותחת בביצוע ל"הוא כותב לי מאמי". הקהל של דיקלה רוצה לגעת בה באותה דרך בה השירים שלה נוגעים בו, הבלדה הקצבית הזאת הפכה די מהר להמנון שצובט בנקודה רגישה לכל מי שידע לב שבור (או כמה) בחייו. לצערי הבעיה הראשונה (והיחידה) של ההופעה התגלתה כבר בשלב מוקדם של הערב - הסאונד. חשוב לציין שהיכל התרבות של תל אביב ידוע כאחד האולמות הטובים בישראל שמעניק סאונד מלא וחם - אפילו ההופעה של להקת הסינת'-פופ אלפאוויל שהתקיימה באותו האולם, הצליחה להעניק אינטימיות נעימה לצלילים האלקטרונים האגרסיבים שלהם - לדיקלה יש את המילים "מלא" ו"חם" חקוקות עמוקות בתוך הדי.אנ.איי, ובכל זאת השירה שלה נשמעה כאילו הגיעה ממרחקים.
עוד לפני שהיא מספיקה לומר מספר מילים לקהל היא כבר עוברת לשיר את "בוקר טוב" מתוך אלבום הבכורה, שיר שכשיצא לרדיו הישראלי אי שם בשנת 2000 (אז מוזיקה מזרחית בפלייליסט לא הייתה בון טון) קיבל כמויות אדירות של פרגון מעורכים מוזיקליים ומאזינים כאחד שהתרגשו מהקול הכל כך אחר הזה שנכנס להם לחיים. "האחרות" של דיקלה, לפחות בעיניי, עבדה כל כך טוב תמיד בגלל שנשארה נאמנה לעצמה. כמי שגדלה בבאר שבע במשפחה שהגיעה ממצרים ומעיראק השירה של דיקלה, זאת שהרתיעה לא מעט אנשים, נשארה נאמנה לזמרות (ולזמרים) הגדולים אותם שמעה בילדותה. פיירוז, פריד אל אטרש וכמובן אום כולתום, כולם ידעו לספר נובלות שלמות בקול חזק ולא מתחנף.
אחרי "חולת אהבה" הנפלא ו"ציפור על גג" מהאלבום החדש, דיקלה מתפנה לפתוח קצת את הלב, כשהיא מדברת עם הקהל ניתן לשמוע שהיא מתרגשת למרות שהיא נשבעת שלא (אולי בצחוק?). היא אוהבת לדבר על המשפחה שלה (כולם חוץ מאימה שלא חשה בטוב נמצאים בקהל), היא מספרת שהערוצים האהובים עליה בטלוויזיה הם ערוץ הכנסת והערוץ הראשון ובעיקר מפרגנת ל"אהוב ליבי" - הרב יובל הכהן אשרוב, שעוזר לה להירדם בלילות נטולי שינה. דיקלה יודעת להפנט את הקהל, אבל מה שהקהל הכי רוצה זה לעמוד על הרגליים ולרקוד איתה. היא יודעת את זה: "קיבלתי אישור מהבעלים של האולם שאפשר לקום ולרקוד בין השורות", היא אומרת לקהל ולא חולפת אפילו דקה עד שהמעריצים עומדים על הרגליים.
מבחינה מוזיקלית היו לערב הזה ארבעה שיאים ברורים; הגרסאות שלה לשני להיטי הענק שכתבה לשלומי סרנגה ולשרית חדד ("מונו" ו"תחזרי"), מלוות אותה בהופעות מזה זמן. אני חייב להודות שבכל פעם שאני שומע אותה מבצעת אותם אני רק מתפלל לכך שיצורפו לאחד האלבומים הבאים שלה כדי שיזכו להקלטה משלה. משהו בדרך בה דיקלה שרה לב שבור לא דומה, לא משתווה לביצועים האחרים. שיא נוסף הוא כמובן הביצוע שלה ל"אינתא עומרי" של אום כולתום. לשיר אום כולתום זה סמל סטטוס גדול לא פחות מלהופיע בהיכל התרבות, נוקיה או קיסריה ואת סמל הסטטוס הזה יש לדיקלה כבר שנים. בכלל, ככל שדיקלה מאפשרת לעצמה לחזור למקורות גם הקהל שלה חוזר יחד איתה. כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה הקיום שלנו בתוך המזרח התיכון המשוגע הזה והעובדה שאנחנו והשכנים שלנו לא שונים כמו שהיינו רוצים לחשוב. כמה נפלא זה היה יכול להיות אם דיקלה הייתה הגשר הראשון לשלום בר קיימא?
השיא האחרון, זה שבו דיקלה כמעט גרמה לקירות היכל התרבות להפוך מעץ למי סוכר היה בקאבר שלה ללהיט "Here Comes The Rain Again" של יוריתמיקס, שהופיע באלבומה הקודם. ההופעה בהיכל התרבות התקיימה בדיוק בערב בו החלה המיני-סופה של סוף השבוע ובלי שאף אחד מהנוכחים ידע זאת, ברגע בו דיקלה הכריזה על שובו של הגשם - גם ארובות השמיים נפתחו. הקהל ממש עף לכיוון הבמה באותו הרגע בו נשמע צליל הסינתיסייזר הראשון שחימם לנו את האייטיז, ומכאן עד סוף הערב מדובר בחגיגה של אהבה. לא משנה אם מדובר במעריצים ותיקים שחוגגים איתה את רגע השיא הזה בקריירה או מעריצים חדשים שגילו אותה רק בשנים האחרונות וסוף סוף מרגישים שיש להם סטארית שמדברת אליהם - דיקלה שרה את האמת שלה.
ההופעה המיוחדת הזאת בהיכל התרבות הייתה טור דה פורס של זמרת שכבר שנים נמצאת בשיאה האמנותי אבל רק לאחרונה נהנית מפירות ההצלחה המסחרית. שיתוף הפעולה שלה עם מנכ"ל הליקון, רוני בראון, ועם שותפה ליצירה, יפתח שחף (שגם ליווה אותה על הבמה לאורך הערב), הוכיח שהקהל בארץ צמא לדיווה גדולה מהחיים, זמרת טוטאלית ששופכת בכל ערב את הלב על הבמה גם אם זה לא מלווה בפירוטכניקה יוצאת דופן או רקדנים. ההשוואה הכי מתבקשת היא לריטה שגם בבנייתה כמותג היה מעורב רוני בראון אבל האמת היא שהדמיון היחיד בין השתיים הוא שהן שלם העולה בהרבה על סך חלקיו. דיקלה הייתה כאן לאורך שנים גם כשלא היו הרבה אנשים שרצו להקשיב, עכשיו, כשהקהל צמא לקולה, היא לא הולכת לשום מקום.