ברט בכרך בהופעה (צילום: יואב ווקס)
אגדה חיה. ברך בכרך | צילום: יואב ווקס

אלה היו שעתיים קסומות, שעתיים בהן ריחפה מעל אמפי שוני רוחו של אלוהי הפופ, תחושה של אירוע היסטורי. כל מי שמחזיק מעצמו חובב של הז'אנר המוזיקלי המתוק והמענג הזה מקומו היה שם אמש, בהופעה של ברט בכרך - האדם שהביא לדרגת אמנות את מיומנות כתיבת הפזמונים הקלילים בימיו ב"בניין בריל" בניו יורק, החוליה המקשרת בין גרשווין, קול פורטר וארווין ברלין לבין פול מקרטני, פול סיימון וביורן ובני מ"אבבא", האיש שבשתיים וחצי דקות של שני בתים ושני פזמונים ברא הרים של קצפת, ממתקים ועוגות ומעט יין מר נסוך בדבש, הכלאה בין סשה ארגוב לאהוד מנור במונחים ישראליים.

ברט בכרך, ג'נטלמן ארך רגליים, לבן שיער ועם זיק של אהבה בעיניים, ישב שם במרכז הבמה, ליד הפסנתר, עם שתי זמרות נחמדות וזמר מתאמץ מדי, מאחורי ולצדו שמונה מוזיקאים, הרכב תזמורתי ממש, שהוציאו לפועל את החזון היצירתי שלו, בן 85, מעט רועד, קולו צרוד, כבר לא מנגן כמו פעם, בטח שלא שר כמו פעם, אבל מלא חיים, הומור (כולל בדיחות על שיניים תותבות ועל רמת הנגינה שלו), המוזיקה זורמת לאורך כל גופו הלבן ונארוך ונמזגת דרך ידיו אל הפסנתר, ממנו לנגנים ולזמרים ומהם אל הקהל; נרגש לארח את בנו, לא מחפש כבוד ואגו אלא נותן את הבמה הדרושה למבצעים, מתרגש לחזור לישראל, מתלוצץ על חשבונה של מרלן דיטריך ומזיל דמעה כשהוא נזכר איך היא שרה שבעה שירים בגרמנית לקהל ניצולי שואה בשנות ה-50'

ברט בכרך בהופעה (צילום: יואב ווקס)
ג'נטלמן מלא חן. ברך בכרך בהופעה | צילום: יואב ווקס

בין אותו שחוק לאותו דמע משתרע הרפטואר של בכרך, שירים שעודדו את נשמתה של אמריקה בימי הדיכאון של הרדיפה המקארתיסטית, פזמונים ששרדו 40 ו-50 ו-60 עד להפסקת הפרסומות הקרובה. "Magic Moments", "Raindrops Fallin' On My Head", "Close To You", וכמובן "Walk On By" ו-"I Say a Little Prayer", שבכרך החביא בתוך מחרוזת בתחילת המופע, במקום לשמור אותם להדרנים. זה בערך כמו שנעמי שמר תחביא את "לו יהי" ו"ירושלים של זהב" בתוך מחרוזת. אבל בכרך לא מחפש לתת לקהל מופע לפי ספר החוקים של הפופ המודרני, אלא להגיש את החומר שלו בצורה הנגישה, הפשוטה והמלבבת ביותר, ובעיקר לשים דגש על העיבודים, הביצועים הקוליים וההדר המוזיקלי, שמעניין אותו הרבה יותר מזה הפרפורמטיבי.

הענק הרועד

גם אם נשים בצד את שורת התקלות הטכניות של המיקרופונים - המופע של בכרך רחוק מלהיות מושלם - מבין שלושת הזמרים שלו רק דונה טיילור היא ממש ברמה גבוהה. הזמר נשמע מבריק לעיתים, אבל בסגנון מעט מלוקק מדי, משהו שחביב יותר על אוזן אמריקנית. הנגנים של בכרך נותנים שלהם היטב, אבל לא מסודרים על הבמה באופן שבו היה חוויה גם לצפות בהם, סדר השירים יכול היה להיות טוב יותר, אבל בעיקר זה הוא בכרך עצמו, הקשיש מלא החן, שאיכשהו צולח את השעתיים האלה, ואף שר שיר אהבה איטי בקולו הצרוד, שבמופע הזה הוא גם יוצר גדול שמציג את מיטב יצירותיו האהובות, אבל גם פרפורמר צולע וענק שהגיע לערוב ימיו.

ולמרות הכל, היה מרגש, מרגש מאוד, הלב יצא אל בכרך, שבגילו עדיין יוצר שירים חדשים למחזות זמר. אשרינו שזכינו. לצד תחושה של רצון אז ללחוץ את ידו, לטפוח על שכמו ולומר עד כמה הוא מבריק (הוא כבר יודע) ועד כמה היצירות שלו קטנות-גדולות, עלה החשש שטפיחה כזו על השכם עלולה למוטט אותו. באצבעות ידיו הארוכות שליטפו את הפסנתר, בקולו הצרוד ורב השנים, ברעידתו הגריאטרית - עדיין מדובר בענק שבענקים, ביוצר שתרם ושינה את הז'אנר שלו לנצח, באגדה חיה שנזכור תמיד.

just don't Know


God Give Me Strength


Waiting For Charlie


my little red book


ברט בכרך מספר על מרלן דיטריך והביקור בישראל


מחרוזת ארבעת השירים הראשונים


Make It Easy On Yourself


Close To You


מחרוזת שירים מהסרטים


That What Friends Are For


Every Other Hour


Hush


Any Day Now


Raindrops