אין תמונה
המשיח לא בא. ישראל בר-און

כמו ב"כוכב נולד", גם באלבום הבכורה שלו "דע מאין באת", ישראל בר-און נשאר "פרח סגול בין פרחים אדומים", עוף מוזר, חריג, מקורי, יפה בדרכו, אנושי בדרכו, חכם ורגיש, חמוד ומלא קסם, שבסוף מנצח. זה רחוק מלהיות אלבום שלם או מושלם, ויש בו גם כמה שירים לא טובים, אבל הסך הכל, בהפקה מוזיקלית של בר-און עצמו עם יוני בלוך ודודו חמד, הוא כנראה המיטב של מה שיש לבר-און לתת בשלב הזה של חייו, וזה לא מעט. תביאו עוד כמה יוצרים ישראלים שבהווה הנוכחי של חייהם מסוגלים לתת מעצמם את המיטב - ואפשר להקים את הכל מחדש.

זה בר-און שלא מפסיק לחייך אבל מתחת לחיוך המטעה הזה מסתתרים עצב, מופנמות, בריחה מהדת, מרד בהורים, כמיהה להכרה, זכיית סינדרלה ב-35 אחוזי רייטינג עם שיר מקורי, גילוי של עולם חדש בעיר הגדולה ("מתעייף"), צמא לאהבה, גילויי תשוקה עם אישה (נשים?) שמבוגרת (מבוגרות?) ממנו באי אלו שנים ואוהבת (אוהבות?) לבלות ("כמה טוב היה שם"), מה הפלא שהוא מגדיר עצמו כ"משיגינע קופ" בעיר מטורפת, כקופיקו בשינקין.

"מצילה אותי" קורע את הלב

"מצילה אותי", השיר הראשון, קורע את הלב. בר-און מדבר בגוף שלישי, כללי, ובהפוכה, על עיניים שלא רצו מספיק וידיים שלא חיבקו מספיק, וסביבה שלא היתה מספיק אוהבת, ומילים ושנים שלא היו מספיק יפות, ואישה שהגיעה והצילה אותו משיגעון. מה עוד צריך בשביל לרצות לחבק מישהו ולהגיד לו: "יהיה בסדר, עכשיו את בידיים טובות, הידיים הנכונות".

בר-און הוא מאלה שאצלם הלב בוכה בפנים ובחוץ המוזיקה נעימה, אופטימית, לעיתים עולצת. הדיסק הזה נשמע בהיר, עם שמיים כחולים מעל העיר, הפוך בשדרה ונערות בשמלות פרחוניות, שקורצות לו וליוני בלוך ברחובות פלורנטין בדרך לאולפן. מי שמצפה מישראל בר-און לעשות רוק מחוספס או שפיצי - מחפש במקום הלא נכון. החיוך הכי מתוק במוזיקה הישראלית אוהב שהשירה בחוץ, הליווי ערב לאוזן, הגיטרות רגועות וחטיבת הקצב לא בועטת, אלא משלימה שירים שנשמעים סטנדרטיים, שנחמד לשמוע, שלא מפריעים, בסאונד רגוע יחסית, שפוי, לא מזיק.

הוא לא ישבור קיר, אלא ישאף לתלות עליו אלבום זהב

לפעמים זה מעט משעמם, על גבול הבנאלי אפילו, אבל זה המשחק אותו בחר בר-און לשחק. הוא לא רוקר, אלא סינגר-סונגרייטר, הוא לא ישבור קיר, אלא ישאף לתלות עליו אלבום זהב, ואין טעם לבוא אליו בטענות על מה שהוא לא, צריך לכבד אותו על מה שהוא כן.

וישראל בר-און הוא אחד שגם יש לו מה להגיד, והוא לא צריך לעשות רעש כדי להגיד את זה. להפך. ככל שהאריזה המוזיקלית נוחה יותר, האמירות שלו יוצאות החוצה ביתר קלות. "איש צהוב" למשל, כשחופרים בו קצת מגלים גרסה מרוככת ל"עיתונאי קטן", כלומר שיר שמתריס נגד העיתונות בפרט והתקשורת בכלל. "החיים על פי מזל", מז'אנר שירי הבחורה שמחפשת את עצמה ("גברת לוין", "ציפי פרימו") הוא לא שיר הכי מבריק, אבל אם אחד כמו יוסי בבליקי היה כותב: "הראש נמצא בניו יורק הלב באנטארקטיקה / והיא שומעת רדיו / שירי אהבה / היא חולמת אולי היא באותה סירה / הרפסודה שלה בכלל לא במים" - כולם כאן היו משתחווים.

"הנני מצהיר בזאת" הוא שיר שבהאזנה ראשונה מזמין שריקות בוז, אבל רק מכיוונם של אנשים מקובעים. הסגנון הצרפתי הקליל א-לה ברסאנס (וכן, של יוסי בנאי) יושב בול על בר-און החביב, וכאילו - פאק איט! הוא גזור עליה אז הוא שר את זה. הוא מאוהב אז זה יוצא לו קצת דבילי. אז מה. מה אתם רוצים מהילד.

מושפע משלמה ארצי; נכנס בהורים דרך פרויד

השיר הטוב באלבום הוא כמובן "יצאתי להתלכלך", שבפתיחתו חוזר בר-און בפעם השנייה למטאפורה השחוקה של האלוהים, האגוזים והשיניים. אבל ההמשך הוא שיר רוק מצוין שמדבר על חיפוש דרך ומרד נעורים, ורצון לא להיות תמיד בסדר, ונקי ובריא. וכשבר-און שר בפזמון "משיח לא יבוא הלילה / משיח לא יבוא מחר / משיח אולי לא, לא יבוא בכלל" הוא מגיע לשיא. אפשר לזהות כאן השפעות משלמה ארצי (בסגנון) ומשלום חנוך (בתוכן), אבל בשלב הנוכחי של הקריירה שלו מסוכן להיתלות באילנות כה גבוהים.

גם השיר הבא "טיפול פסיכולוגי" מצוין. בר-און נפתח, נחשף, ודרך עיסוק בפרויד ובפסיכולוגיה, מדבר על הוריו שאכזבו, על טראומה מגיל ארבע, ועל הבן אדם שקבור שם ומעיר את כל המתים. העיבוד, עם הפסנתר שמוביל את השיר ושומר על מתח (ומזכיר את איה כורם) נותן תחושה של חוסר מנוחה ויחד עם זאת מוציא את בר-און מדויק וחד.

שיר הנושא "דע מאין באת", כמו נולד עבור הרדיו הישראלי, עם השפעה ברורה של שלמה ארצי מתקופת האלבום "שניים". זה שיר יפה וראוי, עם תובנות על החיים. בר-און את בלוך את חמד יצרו כאן בלדה נהדרת.

קשה לכעוס על בר- און כי הכוונות שלו טהורות

קשה לכעוס על בר- און כי הכוונות שלו טהורות. אפילו "לב אוהב", הילדותי והלא מבריק, שנכתב למען עמותת "לב אוהב" המטפלת בילדים, עובר, כי הכנות של בר-און כובשת גם את הערל שבלבבות. אחריו מגיע "בדיוק כמו הפעם", הלהיט שקנה לו את התהילה, בביצוע מינימליסטי ודי מאכזב, שכולל דפיקות לא ברורות על גיטרה או בס. סתמי לחלוטין.

השיר האחרון לפי רשימת השירים הוא "פיטר", שנשמע כאילו נכתב לאחיין אהוב, או לבר-און עצמו, בשם אחר. שיר קטן ופשוט, שהיה לו פוטנציאל להיות גדול יותר, אבל הפשטות הזו מלאה, שוב, בכריזמה ובקסם הבר-אוניים, שלבסוף מנצחים. השיר האחרון אחרון, שלא מופיע ברשימה, הוא ביצוע קטן וצנוע ל"Blowin' In The Wind" של בוב דילן. נחמד.

כאלבום בכורה "דע מאין באת" הוא לא ה-אלבום ה-מעולה שכו-לם מצפים ממנצח ב"כוכב נולד" להוציא. אבל כאלבום בכורה של אחד, ישראל בר-און מבאר שבע, שעד לפני שנה וחצי עוד לא ידע מי הוא ומה הוא - מדובר בהישג לא רע בכלל, באסופת שירים שרובה ראויה, שייתכן ופותחת את הפתח לאחד היוצרים המעניינים של השנים הבאות.