יא מאמא: מירי מסיקה במופע השקה מנחם ומרגש

מסיקה היא לא הרוקרית שתשיר עכשיו את שיר המחאה הנוקב או האמנית שתביע הזדהות, היא לא חיה פוליטית. וכדיווה אמיתית היא עסוקה רוב הזמן בדל"ת אמותיה - הבנות, הבעל, המשקל, השמלה, רישיון הנהיגה. אבל היא יודעת היטב שגם לזמרות מיינסטרים יש תפקיד בעולם המטורף הזה, וכתלמידה שקדנית של דיוות-על, מפיאף דרך סוסה ועד סטרייסנד, היא מבינה שתפקידה כעת הוא להרגיע, לנחם, לחבק, לנשק את הפצעים הכואבים. ההופעה שלה אמש, בחלל הממוזג של בית האופרה, עם במה מעוצבת, תאורה נאה, הרכב נגנים מצויין ושורת שירים שבאמת מצליחים לגעת בלב, היה כמעט ההפך הגמור מהסערה הלוהטת שבחוץ, לכאורה הבריחה המושלמת מהמציאות.

מאמי

צילום: הבלוג של יובל אראל

דמעות

צילום: הבלוג של יובל אראל

אבל מסיקה הפנימה למה מצפים ממנה. את "שיר תקווה" היא הקדישה למשפחות (ובעיקר לאמהות) של שלושת הנערים שנרצחו, אותן פגשה בעצרת בכיכר בתחילת השבוע. "שיר לשירה" שבוצע לפניו זכה למחיאות כפיים נרגשות. כשהיא שרה את "רוץ ילד רוץ" ובהדרן את "עזור לי", אי אפשר היה שלא להזיל דמעה. וכאשר אחרי ההדרן המתוכנן היא נתנה עוד אחד, את "תודה על החיים" של סוסה, למשך הדקות הספורות שהיא שרה אותו - לא היו יותר מלחמות בעולם הזה.

מבחינה אמנותית, מירי מסיקה עלתה עוד מדרגה במופע הזה, והתגלתה בו כמוזה מזן נדיר, זמרת שכאשר היא שרה כאילו לא צריך יותר שום דבר בעולם הזה. רק לשמוע אותה ולהצטמרר. ולהיאנח בשקט "אלוהים, כמה שהיא טובה". השירה שלה (ולא משנה מה היא שרה) מעוררת השראה, היא גורמת למאזין לעצור את מירוץ החיים שלו, להקשיב, להיפתח רגשית, להתחבר לעצמו, להתבונן פנימה, להיזכר איך שיר בודד יכול להיות עולם ומלואו, וכמה הוא אהב את המוזיקה במצב הצבירה הראשוני שלה - זמרת שעומדת ושרה, ואין באותו רגע משהו יותר יפה מזה, ואין מישהי יותר יפה ממנה, ואין על הרגע הזה שקורה עכשיו. את הזמרות הישראליות שהגיעו למעמד הזה, ליכולת הזו, לעוצמה ולאיכות הזו, אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת.

רוץ ילד רוץ

צילום: הבלוג של יובל אראל

משיב הרוח

צילום: הבלוג של יובל אראל

למשל "מאמי", שיר שקל מאוד לזלזל בשורת הפזמון שלו "מאמי, מה נהיה ממני?". הוא זכה אמש לעיבוד שהתחיל במחיאות כפיים קצובות של הנגנים ברוח הפלמנקו הספרדי, המשיך לסולו חליל של עופר פלד הנהדר, ואז קבל לפתע טוויסט עם אנרגיות של רוק עם ארומה אופראית-שאנסונית ושירה בסגנון מיוזיקל. יצירה קטנה וטובה. "דמעות", שיצרה קרן פלס לאלבום החדש של מסיקה, זכה לביצוע רוק, שונה מהסינגל שיצא לרדיו. אין למסיקה את החספוס והנואשות של זמרות רוק, אבל יש לה אמת שיוצאת בשיר הזה החוצה דרך ביצוע מצויין.

"רוץ ילד רוץ" הוא שיר שני בעשור האחרון עם הכותרת הזו (גם לכנסיית השכל יש שיר בשם הזה), אבל כשמסיקה שרה אתה שומע בשירה שלה שהיא אמא דואגת, וזה מרגש כמו "ילד של אבא" של מוקי, אבל מהכיוון המיוחד שלה. את "משיב הרוח", שיר התפילה שבאלבום מבוצע בדואט עם קובי אפללוף היא שרה לבד. בדרך כלל מופעי השקה הם מרובי אורחים והתארחויות. אבל מסיקה יודעת שהיא צריכה לרוץ עכשיו עם השיר הזה בין היכלי תרבות ברחבי הארץ בהופעות רגילות שבהן אפללו לא יוכל לשיר איתה, לכן, כנראה, היא מעדיפה לבצע בלעדיו. התוצאה היא המנון אתני ודרמטי מאוד של דיווה אמיתית.

עזור לי

צילום: הבלוג של יובל אראל

מלך

צילום: הבלוג של יובל אראל

ויש גם פופ - ב"באה אליכם" הקהל מתלהב בטירוף ומביא לה לבמה זרי פרחים ובגדים לתינוקת מחנות מעצבים. אחריו זכה "שיר לשירה" לביצוע מינימליסטי ומקסים, רק מסיקה והבס העדין של מיקי ורשאי. "שיר תקווה" הסט האקוסטי נמשך - הוא נפתח בגיטרה הספרדית של אייל הלר שמפליא לנגן, אמיר פינטו מצטרף בבונגוס, המתופף תומר צדקיהו בקונגה, אמיר דדון בגיטרה אקוסטית. הם מלווים את מסיקה כשהיא מושכת אחורה יחד עם הגיטרות והחליל של עופר פלד, בזמן שכלי ההקשה מושכים קדימה ולא מאפשרים לה להימרח לגמרי, למרות שזה שיר שנעים להימרח בו. אחרי עוד סולו ספרדית מסיקה חוזרת לתרגיל השירה עם הקהל ללא מיקרופון, הכי טבעי בעולם, והמעריצים מריעים.

"ברכת המלך" עובד היטב ומסיקה פוצחת בריקודים, "בנות" זוכה לעיבוד יפה עם כלי הנשיפה והפרקשן, שמעשירים את המופע מבחינה צלילית, לעומת מופעים קודמים שלה. ב"אף אחת" היא רומנטית ודרמטית כהרגלה. את "שתדע" מהאלבום החדש היא מקדישה לבעלה אורי זך, שעיבד והפיק מוזיקלית, אבל לא מנגן איתה הפעם על הבמה והוחלף על ידי ערן מיטלמן המצויין. זה שיר יפה שכתב והלחין אדיר גץ, ולקראת סופו היא מאבדת קצת ריכוז וקצת טועה במילים, אבל יוצאת מזה, והביצוע עצמו יפה. ב"חוזר בחזרה" היא ממשיכה להרחיב גבולות פרטיים, עם בלוז שמתגלגל לרוק, שרה חזק וממש נותנת את הלב.

החגיגה נמשכת עם "שלום לאמונות" שנפתח בתרועת ניצחון וממשיך לעיבוד בסגנון שלמה ארצי ב"ארץ חדשה", כולל הגיטרה של הלר שמחקה את סינגולדה (שמחקה את דה אדג׳). עם הצטרפות כלי הנשיפה זה נשמע ממש ארצי. מסיקה דוחסת שורות טקסט ארוכות לתוך פעימות הרוקנ'רול, הקול שלה דוחף יפה למעלה, אבל היא נזהרת (כמו ברוב שלבי המופע), שלא לשאוג.

את "לשם", ה-באנקר שלה, היא ביצעה עד היום מאות פעמים אם לא יותר, ועדיין היא נותנת בו את הכל ושרה אותו כאילו זו הפעם הראשונה. יפה לראות. "נובמבר" מקבל תאורה מהבהבת של מועדון לילה מעיגולי התפאורה הגדולים שתלויים ברקע מהתקרה והקהל קם לבמה. צדקיהו נותן קצב של האוס ומסיקה מגישה להיט פופ-דאנס גדול, שכבר נכנס לפנתיאון הפופ המקומי. הביצוע שלה יוצא דופן, יוצאת מהתבניות המוכרות שלה ומעזה להיות חדה ופגיעה יותר. היא משקיעה כאן בשירה ואף משחררת זעקה. יפה לראות את מסיקה נותנת את הנשמה ומחדשת דווקא בלהיטים הכי שחוקים שלה. זמרים אחרים אולי היו שרים אותם באוטומט, היא באה לתת שואו ועבודה, לעשות אהבה עם הקהל.

היא חוזרת להדרנים עם "עזור לי", שיר הנחמה האמיתי של הימים האלה, וכמעט מסיימת עם "מלך", מיני-הימנון, שנפתח בתרועת ניצחון של כלי הנשיפה. הקהל שר איתה, ונאלם דום כשבהדרן השני והלא מתוכנן היא מבצעת את "גרסיאס א לה וידה" של מרסדס סוסה, כשרק אייל הלר בגיטרה ספרדית מלווה אותה בסגנון פאקו דה לוסיה. היא נפלאה, נותנת ביצוע נהדר לשיר שמושלם לסיים איתו הופעה כזו, בה היא ממשיכה להיות גיבורה של הקול הנשי ולמלא אולמות גדולים. נדמה שגם אם יפלו טילים על תל אביב מסיקה תמלא את המשכן הזה. בתקווה שלא נצטרך לבחון את התיאוריה הזו באופן מעשי.

רשימת השירים במופע: אישה חרסינה, טיפה טיפה, יום ראשון, מאמי, דמעות, רוץ ילד רוץ, משיב הרוח, באה אליכם, שיר לשירה, שיר תקווה, ברכת המלך, בנות, אף אחת, שתדע, חוזר בחזרה, קולות הלב, שלום לאמונות, לשם, נובמבר, עזור לי, מלך, תודה על החיים.

• אורי זך
• בית האופרה
• המשכן לאמנויות הבמה
• מירי מסיקה
• ערן מיטלמן