ההיצע מדהים, האפשרויות בלתי סופיות, הגירויים לא נגמרים, התקופה הזו מדהימה לחובבי תרבות על כל צורותיה. הסדרות הכי טובות זמינות, מוזיקה חדשה כל הזמן משתחררת וכל כך הרבה מילים נכתבות. כל כך הרבה דעות מובעות. ההיא מדהימה להפליא, ההוא כזה גרוע עד שבא לבכות, והיחידים שנמצאים באמצע הסקאלה הם המאזינים, הקוראים, הצופים, אותם האנשים שחווים. אין מקום לבינוניות כי היא תפוסה כבר על ידי מיליארדי פרטים שכל הזמן צורכים. ראשנו מתמלא במידע חדש עד שאנו הופכים לשבעים ולא משנה העובדה שאנחנו כל הזמן בולסים ובולסים. לתוך העולם הזה נולד האלבום החדש של בלר, "The Magic Whip", ולרגע נראה שאין לו כאן מקום. הוא כל כך קטן, עד שכביכול אין לו כאן מקום.
יותר מהכל דיימון אלברן הוא יוצר מחונן שנראה שבאמת אוהב ליצור. ליצור את מה שהוא אוהב. האלבומים המוקדמים של בלר לא הזכירו ברוב חלקיהם את "Think Tank", שהלהקה הוציאה ב-2003. ואותו אלבום לא הזכיר את הסגנון האמנותי של מה שאלברן עשה במסגרת הרכב הצד שלו, הגורילז. ובקיצור, האיש אוהב לגוון. ואוהב לחדש. והיתה ההרגשה שלצד כל אלה הוא תמיד אהב להצליח ולכבוש לבבות של מאזינים רבים ככל האפשר, גם אם יודה בכך או לא. נראה שבשנתיים האחרונות זה כבר פחות דחוף לו. נראה שכרגע חשוב לו יותר ליצור מאשר ליצור דברים שהרבה אנשים ממש יאהבו.
כמעט את כל המילים לשירים ב-"The Magic Whip" אלברן כתב בחמישה ימים לחוצים בהונג קונג. הלהקה נתקעה וחבריה עשו מה שאנשים מוכשרים עושים כשיש להם זמן פנוי נקי מהפרעות - הם יצרו. וככה זה נשמע. כמו משהו שמישהו כתב כשהוא לא ידע מתי הטיסה תצא והאם יצליח להגיע ליעד הבא. זה אלבום מלנכולי ובודד. כל כך בודד, עד שאחרי מספר האזנות מתחשק לחבק את אלברן ולהזכיר לו שזה בסדר, שהכל בסך הכל בסדר. כמו האלבום שיצר.
לא תמצאו כאן להיטי ענק. אפילו שירים בודדים שתרצו לשלוח לחברים בצורת סטרימינג לא ממש קיימים כאן. השירים כולם נשמעים דומים מאוד אחד לשני בהאזנה ראשונה, כשהשורה הראשונה שאלברן שר משמשת כמעין אזהרת מסע: ״כל מה שיש לך? (תוצאה של) ייצור המוני במקום חם כלשהו״. הכוונה לכל המדינות בדרום מזרח אסיה שמייצרות את רוב החפצים שבהם אנו משתמשים. וב״אנו״ הכוונה היא כמובן לתושבי האי הבריטי שמבחינתם מקום חמים זה מקום אחר.
הטון המלנכולי-אישי לא עוזב לרגע כשמנסים לפענח מה עבר על אלברן באותם חמישה ימים, אינטנסיביים ככל הנראה, שהולידו את היצירה המעניינת הזו. ״אני צופה החוצה מחלוני, לאי שמאכלסני, מאזין בזמן שאת ישנה, החשכה היא עצמה״. וכך זה ממשיך. פסקאות על גבי פסקאות שנכתבו על ידי אדם שלא רוצה לומר לכם משהו על הקיום האנושי, משהו על העולם המוחשי, הוא בסך הכל כותב על חמישה ימים בודדים שהעביר לצד להקתו בזמן שניסה לסדר את המשך מסע הופעותיו. וכך זה גם יכול היה להיגמר. בתור אסופה של שירים שטוב היה שנטמנו במגירה, או בתור אלבום סולו נוסף שיקרוץ בעיקר לחובביו. אבל אז כל השירים הקטנים האלה הגיעו לידיו של סטיבן סטריט, אותו המפיק שעבד כבר מלבד בלר עם הקייזר צ׳יפס ועם הסמית'ס ועם הרבה אנגלים שכתבו שירים כשהיו מעט מדוכאים וסגורים בחדרי חדרים. והוא זרם איתו.
ההפקה של "The Majic Whip" גדושה בהמוני רגעים קטנים של קסם. אין כאן כאמור שום שיר שבאמת עבר עיבוד שיהפוך אותו לקליפ ויראלי ביוטיוב ולא יעזרו גם מיליוני קרטוני חלב מונפשות הפעם. כל שיש פה זה את דיימון אלברן האדם ודיימון אלברן המוזיקאי המוכשר, שיודע לקחת את כל הקטן הזה ולאחד אותו למשהו שלאחר מספיק האזנות נהיה באמת ראוי. ומרגש.
רק בהאזנה הרביעית או החמישית שהקדשתי ל-"The Majic Whip" זה הכה בי, ליתר דיוק במהלך השיר החמישי, "Thought I Was A Spaceman". עצרתי את מה שעשיתי. הרמתי ידי מהמקלדת והתרכזתי במה שאני שומע. זה היה מהרגעים היפים האלה שבהם מוזיקה יכולה לשנות לך את היום. להכריח אותך להפסיק לחשוב ופשוט ליהנות. גראהם קוקסון הוא שעושה את ההבדל, אם בדמות פריטות גיטרה עדינות או באמצעות שירה מינורית, שמשתלבת היטב עם הבתים שאותם אלברן מוביל. ובין לבין לחישות, קולות בקשר כלשהו, שלל כלים מוזיקליים, שכבה על גבי שכבה של סאונד מכני קמעה שלוקח את המלל הפשטני-אך-מדויק של אלברן ומעלה אותו לרמה כמעט רדיוהדית, בעיקר לאותם שלוש שנים מדהימות שבהן יצרו את "Kid A", "Amnesiac" ו-"Hail to the Thief".
לטוב ולרע אלה כבר לא בלר של אמצע שנות התשעים. הם כבר לא באו לעשות לכם שמח עם שירים כ-"Song#2", "Parklife", או לרגש אתכם עם להיטים על זמניים כ-"The Universal" או "Out Of Time". אלברן הגיע לעשות מה שהוא רצה לעשות והתוצאה היא חתיכה קטנה, בטח שקטנה, מנשמתו. אלבום שככל הנראה תוכלו להעריך רק אם תתמסרו אליו לחלוטין כמקשה אחת לאורך תקופה, כמו מישהי אהובה מתחת לשמיכה חמה בשבוע חורפי במיוחד. קיטשי? מה זה משנה, אם הדבר נעשה מספיק טוב זה לא משנה אם הוא נוצר במהרה, בייצור המוני, במקום חמים כלשהו.