אבי מלר אמר לי פעם שהליגה האנגלית בכדורגל היא הטובה בעולם. כשאמרתי לו שזה נתון לוויכוח הוא חייך ואמר: "לא, זה לא". ככה זה כשאוהבים. באותה מידה אני יכול לפתוח ולומר שג'ון לנון הוא מלחין הרוק הטוב בכל הזמנים. ולא, זה לא נתון לוויכוח.
רק אללה יודע כמה שירי מופת פספסנו
אנחנו מציינים השנה 70 שנה להולדתו של לנון, ולא פחות רלוונטי - שלושים שנים למותו. רק אללה יודע כמה שירי מופת פספסנו בשנים האלה בגלל אותו מארק צ'אפמן, שהרגיש שהספר "התפסן בשדה השיפון" מבקש ממנו לרצוח את החיפושית שוחרת השלום על סף בניין הדקוטה בניו-יורק.
גם בישראל, כמו בכל העולם, זוכרים את ג'ון לנון. אמש התקיים בפסטיבל הביטלס השלישי בחולון מופע מיוחד בשם "Imagine", לזכר האיש ויצירתו. יואב קוטנר הנחה את הערב במרכז שטיינברג, ודקלם בחינניות את האנקדוטות על תולדות הביטלס, שלפני עידן ויקיפדיה היו נחלתו הבלעדית כמעט.
שלמה גרוניך בתפקיד אלוהי
ההופעה התחילה עם וירטואוז הסקסופון דניאל זמיר, שהפליא בגרסה אינסטרומנטלית של Imagine על הסופרן. אליו הצטרף לקול תשואות הקהל אלוהים על הפסנתר, או ככה זה לפחות נראה מהשורה האחרונה של האולם. כשהוא התחיל לשיר הצלחתי לזהות שבעצם מדובר בשלמה גרוניך עם שיערו הלבן והארוך פזור על חולצתו.
גרוניך המשיך לבד על הפסנתר עם Mother העוצמתי וסיים ב-Love שגרם לאישה היפה שישבה משמאלי להתחיל לבכות מהתרגשות. האמת, יצא לי לראות את שלמה גרוניך בהמון הופעות בעשרים השנים האחרונות, ואני לא מצליח להיזכר מתי הוא הגיש שיר בצורה כל כך מרגשת כמו אמש, ואצל רב-אומן כמו גרוניך זה אומר משהו. המחווה שעשה ללנון עם השיער השאירה אפילו את קוטנר הוותיק בהלם ("שלושים שנה הוא לא פיזר את השיער").
תמר אייזנמן גיבורת גיטרה
הבאה בתור לתת כבוד ללנון הייתה תמר אייזנמן המוכשרת, שהפליאה בביצועי סולו על הגיטרה כאילו הייתה בת למשפחת עבדים אפריקנית באמריקה של תחילת המאה העשרים. אייזנמן ביצעה את Julia, השיר שכתב לנון על אמו, את Girl ולקינוח הרביצה קאבר מעורר השתאות של Come Together. בפעם הבאה שעורכים מצעד של "גיבורי הגיטרה" של ישראל, כדאי לקחת את הגברת הצעירה בחשבון.
מיד אחריה עלתה מעיין הירשביין, עוד יוצרת מוכשרת עולה שניסתה להראות את יכולתה להתמודד עם היצירות הנצחיות. הירשביין הראתה שהיא יודעת לעשות אהבה עם הפסנתר, מין שילוב של הכישרון של קרן פלס והתיאטרליות של רופוס ווינרייט. העיבוד שלה ל-Being for the Benefit of Mr. Kite היה מהפנט, מה שלא פיצה על ההתעללות הקברטית ב-Woman (עם אדם בן עזרא על הקונטרבס) שהגיע ישר אחריו.
דן תורן בסולו מפוחית מוטרף
דן תורן בחר לשיר שני שירים די נשכחים של לנון מהאלבום "Imagine", שאת אחד מהם, Oh My Love הוא אפילו כתב בשיתוף עם יוקו אונו (אותה תורן ביקש מהקהל לא לשנוא). השיר השני, Oh Yoko הפך לשירה בציבור ונגמר בסולו מפוחית מוטרף של תורן, שירד מהבמה תוך כדי שהוא ממשיך לנגן.
אחריו עלתה לבמה עלמה זוהר עם מפיקה הצמוד אסי איילון. זוהר, שהודתה שהיא בכלל מעריצה את ג'ורג', ביצעה בדרכה האופיינית את Real Love שהוציאו הביטלס הרבה שנים אחרי מותו של לנון ואת I am the Walrus. את הפנינה של הסט סיפק דווקא איילון האנונימי יחסית שביצע את Watching the Wheels בצורה מדוייקת ומרגשת.
ערן צור היה היחיד שזכה לשיר ארבעה שירים (אבל קצת רימה שביצע את Stand By Me – לא שיר מקורי של ג'ון לנון). צור, שליווה את עצמו בבס, ביצע את Beautiful Boy, שהפך בעברית ל"ביוטיפול בוי", את In My Life, אולי השיר הכי מרגש של הביטלס וגם את Jealous Guy (יחד עם דניאל זמיר על הסקסופון).
אחריו עלה לבמה שלומי שבן שביצע את Happiness is A Warm Gun מהאלבום הלבן של הביטלס, את I'm Losing You (ממנו הוא מצטט באלבומו האחרון, "מגדל הפזמון") ואת השיר הקצרצר My Mummy's Dead. חבל. נותר רק לדמיין איזה מטעמים יכול היה לעשות שבן עם יצירה קצת יותר מאתגרת כמו Lucy in the Sky או Strawberry Fields.
את ההופעה חתמו מוקי עם מיכאל פרוסט בתפקיד פילוני על הגיטרה. מוקי הזכיר איזה מבצע גדול הוא יכול להיות כשהוא רק רוצה עם ביצוע רוקיסטי ומלא הומור ל-Revolution 1. אחריו הגיעה גרסה מדממת במיוחד ל- Working Class Hero שזכה לחיי נצח דווקא בזכות הקאבר של מריאן פיית'פול. מוקי ופרוסט חתמו את המופע כולו עם ביצוע אקוסטי ופשוט ל-Across the Universe שהשאיר טעם של עוד.
הרבה מהלהיטים הגדולים נשארו בחוץ. All You Need Is Love ו-Instant Karma בלטו בהיעדרם. גם לא זכינו לשמוע על שדות התותים, על לוסי והיהלומים או על הצ'אנס לשלום.
זה רק מדגיש את עומק יצירתו של האיש, שפרי יצירתו נגדע מאיתנו בטרם עת ומעגל האהבה אליו רק הולך ומתרחב עם השנים. פול מת, מקנאה.
פסטיבל חולון ממשיך בכל סוף השבוע במרכז שטיינברג בחולון.